לוותר כדי לתת

אגו, הדבר האחרון שנסכים לוותר
עליו. זה מחסן הנכסים שלנו. זה'שלי'
וה'מגיע לי'. זה ערסל הנוחות שלנו.
אבל כדי לתת, צריך לוותר…
 
 
מעשן יקר! שאלה לנו אליך,
 
אילו ניגש אליך בערב שגרתי אחד, מלאך לבן-כנפיים ובקשה צנועה בפיו: 'סיגריה אחת לריבונו של עולם', היית מסרב?
 
עכשיו, אם זו הייתה הסיגריה האחרונה בחפיסה הגמורה, וברדיוס אין ולו קיוסק אחד לרפואה, תשובתך הייתה זהה?
 
התשובה שלנו, סביר להניח, היא 'בודאי, מה השאלה…'  
 
השאלה הזו נשאלה בליל שבת אחד בלובי נוצץ של אחד המלונות המפוארים בארץ. השואל, הרב עזריאל טאובר. הנשאלת, נערה מעשנת כרונית שסדרת ההרצאות המרתקות לא יכלו לגמל אותה מההרגל.
 
לוותר על סיגריה בשבת, אמר לה הרב טאובר, זה להעניק אותה לבורא עולם. את המחווה הזה היא דווקא אהבה מאוד. באותה שבת קיבל בורא עולם שרשרת צפופה של סיגריות, והייתה זו שבת ההיגמלות הראשונה של מעשנת חסרת תקנה…
 
אגו – ישות קרובה ומתעתעת
 
האגו הוא הישות הקרובה ביותר אלינו. חכמים אומרים "אדם קרוב אצל עצמו" וזו הסיבה שבכל מה שנוגע אליו, סובל האדם מעיוורון מסוים. האגו כה קרוב אלינו, שאיננו מכירים בו. העיניים מסוגלות לזהות עצמים ממרחק מסוים. הסביבה המקיפה אותנו מוכרת לנו משום שאנו צופים בה מן הצד. ככל שהאובייקט נעשה קרוב מדי, קשה להכיר בו. חסרה הפרספקטיבה. הפנים שלנו, האיברים הסמוכים ביותר לעיניים, לא היו מוכרים לנו אלמלא צפינו בהם מבעד למראה. המראה במקרה הזה, מציגה אותנו מבחוץ, ורק משום כך יש לנו את היכולת לזהות את עצמנו.
 
האגו הוא גם מחסן הנכסים שלנו. תחושות ה'יש לי' וה'מגיע לי' בוערות בנו ממעמקי האגו. המשפט הראשון שיודע כל ילד בריא להגות הוא 'זה שלי'. אין זו סתם מודעות לחפצים, אלו נבטים ראשונים ועמוקים מאוד של אגו.  
 
והאגו הזה מלווה אותנו לאורך כל חיינו. הוא הדבר האחרון שנסכים לוותר עליו.  על פי התפישה החברתית המקובלת, האגו הוא מחסום, הפרעה בהתחברות עם המרחב האנושי. על פי תפישת התורה יש לאגו מקום חשוב ורחב בעבודת הבורא. תרי"ג המצוות שקיבלנו, נגועות כולן במרחב האישי שלנו. המצוות המעשיות מגייסות את כל החושים, הרגשות וכוחות הנפש. בולטת בעיקר מצוות הצדקה. הנתינה לזולת איננה רק וויתור על משקל עודף בארנק. אומרים חז"ל: "הנותן פרוטה לעני, מתברך בשש ברכות", לעומת זאת: "המפייסו בדברים מתברך באחת עשרה". במידה מסוימת קל יותר לפתוח דלת לקבצן קשה יום, להשליך אל קופת הפח שלו שטר נחמד ולגמור עניין. קשה יותר לפתוח דלת לאדם הרחוק כל כך מהרגלי הנהנתנות שלנו, ולהכניס אותו פנימה, אל הלב, להאיר לו פנים ולהשתתף במצבו.
 
צדקה היא מצווה חשובה, ובעיקר, כלי עצום לעבודת המידות. רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו, שנתינת צדקה אמורה לחולל תמורה עצומה במבנה הנפש שלנו. האגו עוטף אותנו במעטה של אכזריות. אין זו אכזריות בהופעתה המכוערת, זו אכזריות סמויה. בשפת העם מתייחסים אליה כאל 'חוסר אכפתיות'. מטבעו, אדם מרוכז בעצמו, חושב על עצמו, שקוע בעצמו, ודואג לעצמו. צדקה היא אנטיתזה מוחלטת לאגו. זו יציאה מגבולות האני לטובת הזולת. כשעושים מעשה צדקה מתוך תחושה שכזו, מחוללים בנפש פנימה תמורה עצומה.
 
בנקודה הזו מצוות הצדקה איננה יחידה מסוגה. כל מצווה היא במידה מסוימת צדקה. תרי"ג המצוות מאלצות אותנו להתמסר, להכניס כוחות בעשייה שלא נועדה לשרת את ה'אני'. שמירת התורה איננה פעולה טבעית הנובעת מתוך מודעות האגו כלפי עצמו. אלו הן פעולות של התמסרות לטובה כללית, אוניברסאלית. באותה מידה, הימנעות ממה שנחשב אסור או פסול על פי התורה, הוא וויתור על האגו לטובת הכלל. או למען מטרה שמעבר לגבולות ה'אני'.
 
הקושי העיקרי בכל פעולה הדורשת וויתור על נוחות אישית הוא חוסר המודעות למשמעותו של הוויתור. אנחנו יוצאים בדרך כלל מנקודת הנחה שהדבר הקרוב לנו ביותר הוא מה שמתאים לנו, ומהסיבה הזו אסור ונורא ואיום לוותר עליו. כשהתורה מצווה עלינו להעניק צדקה לעני, היא מוסיפה ולוחשת 'דע לך, שבעצם, את כספך קיבלת רק עבור המטרה הזו, להעניק הלאה…' לא קיבלנו את עצמנו על מנת שנצטמצם בגבולות עצמנו, נתערסל בנוחיותנו ונתכרבל בקרוב לנו. את כל מה שקיבלנו, לא קיבלנו אלא על מנת שנוכל לתת, להעניק הלאה.
 
נתינה – מפתח לוויתור
 
המפתח לשערי הוויתור וממילא גם לעבודת המידות, הוא ההכרה שכל וויתור הוא נתינה. לא כל סיבה גורמת לנו להושיט יד לכיס ולוותר על שטר מכובד. אדם חשוב וקרוב ללב עשוי לגרום לנו לוותר גם על הון רב. אם הוויתור שלנו יעשה טוב למישהו שאנו מעריכים ומכבדים, הנתינה היא הקבלה הגדולה ביותר מבחינתנו.
 
כל וויתור לצורך מצווה הוא נתינה לבורא עולם, ואילו ביקש מאיתנו הבורא להעניק לו כמה שקלים, לא היינו מסרבים. לעומת זאת, לוותר סתם כך בלי שום סיבה, אף אחד איננו אוהב. צעד ראשון אם כן, הוא שינוי מוחלט בתפישת המושג 'וויתור'.
 
להפוך את האגו לכלי שרת
 
חיי יהדות הם עניין מורכב. כשהחיים הללו מתנהלים בקפסולת מציאות צרה בתוך מרחב שהטירוף מכתיב לו את הקצב, החיים הללו עלולים להיחשב בלתי אפשריים. העולם הבלתי יהודי מציע אינספור אמצעים לפורקן יצרים. סיפוק מידיי, הנאה וגירוי תמידי. העולם היהודי חוסם כל רעיון שכזה. חיי יהדות הם עניין מתון ומשועבד. תמיד יש באזור מצווה הדורשת עשייה או הימנעות. בלתי אפשרי להתמיד בחיי יהדות שלמים בלי לבסס אותם על קרקע נכונה. הקרקע לחיי יהדות היא המודעות לתכלית הנכונה. אם התכלית מרוכזת באגו, יהדות רק תרחיק אותנו מהמטרה. ואם האגו נועד על מנת להעניק דרכו, היהדות היא המסגרת המתאימה ביותר.
 
מה שיגאל אותנו ממרדף האגו הוא חינוך נכון. העולם נעשה אכזרי ואגוצנטרי מתוך הרגלי חיים ושגרה מתנוונת. באותה מידה ניתן לחולל בעולם מהפך בעזרת חינוך הולם. חינוך נרכש מתוך הרגלים, והרגלים נקנים יחד עם מעשים. כל מעשה שנבצע מתוך תנועה החוצה, אל המרחב והזולת, יחולל בקרבנו שינוי של ממש. האגו יהפוך כלי שרת למטרה נעלה המצויה מעבר לגבולות ה'אני' העלוב. הוא לא יהיה יותר מחסום, רק אמצעי למטרה.
 
האגו, בחיים של קיום מצוות, איננו מחסום, זהו אמצעי מקסים לנתינה וויתור. אינך יכול לוותר על נכס שאיננו חשוב לך. רק מה שחשוב ויקר לנו באמת, יכול להיחשב נתינה כשנמסור אותו. המצוות נועדו לזכות אותנו להידמות לבורא עולם. הבורא מיוחד ונבדל מאיתנו בעיקר משום שהוא היחיד שרק מעניק ולא נזקק לקבל. האדם מוגבל באנושיותו משום שהוא מצפה כל חייו רק לקבלה – להתמלאות ולקבל. האדם הוא יצירה של עניות וחידלון. הדרך היחידה להיחלץ מאותו מעמד הוא על ידי נתינה.
 
אם נבין שאת האגו קיבלנו על מנת להעניק דרכו, הוויתור בכל תחום נכון וחיובי יהיה קל יותר.