ליהנות משני עולמות

העולם בנוי מנתינה וקבלה, פלוס ומינוס, שקע ותקע,  עשיר ועני, זכר ונקבה. לא הפכים, אלא חלקים שנפגשים ומתמזגים. אם זכינו, נוצרת שלמות מסוימת.

למה? כי אין בן אדם שרק מקבל ואין לו מה לתת בתחום כלשהו, בדיוק כמו שאין בן אדם שרק נותן ולא זקוק לקבל ממישהו. זה כמו נדנדה, פעם אנחנו למטה ופעם למעלה, פעם בימין ופעם בשמאל. אז מה אני באה לחדש לכם כאן?

אני רוצה לספר לכם איך זה מרגיש לעבור צד. לא משנה באיזה צד הייתי, פשוט עברתי. זה מה שאני לגלות לכם.

מאמרים נוספים בנושא:

בלילה של חורף

מי אתה באמת?

רק רציתי לתת

אלוקים לא יוצא להפסקת קפה

פעם חשבתי שצריך לבחור צד – או שאני מהנותנים או מהמקבלים. רציתי להרגיש ווה וחזקה, אז בחרתי בצד שנותן ועוזר, זה שתומך גם אם זה בא על חשבון דברים חשובים, ובעיקר על חשבון עצמנו. עצמי.

אבל זה, בעצם, היה הצד השורד שבי. רציתי להרגיש בצד, שיש לי הכל ואני לא מוכנה להיעזר באף אחד. אני לא צריכה ולא זקוקה לרחמים. עד ש'ניקיתי' את כל הסביבה שלי מאנשים שמתעניינים בתמימות, שמורגלים בטוב לב בדאגה ואכפתיות.

והרגשתי לבד.

שלא תטעו, הייתי מוקפת בהמון אנשים סביבי, אבל אחד לא הצליח לגעת לי בנשמה. אף אחד לא ראה מבעד לחומות שהקיפו אותי. אף אחד לא הרגיש צורך לקחת פטיש 70 טון ולנפץ לי את הבועה שחייתי בה.

כלפי חוץ, חייכתי. החיים תקתקו כמו שעון תודה לא-ל, בית, עבודה, ילדים וזוגיות… אבל זה לא חדר לעומק הנפש. למקום השמור ביותר. אין כניסה לאף אחד!

ואז זה קרה, הדבר הזה שניער אותי, שגימד את המרחק הזה. פתאום, גיליתי אומץ ונלחמתי בפחד שלי. העזתי לומר בקול רם "הלו, גם לי חסר! גם אני רוצה! אולי גם לי מגיע?…" וכך, בבת אחת, מצאתי את עצמי עוברת לצד השני של הסקלה. כל מה שחשבתי על אנשים שנמצאים בצד הזה עכשיו מתאים גם לי, נוגע בי, מתייחס אלי.

ובצד הזה, האנשים בכלל לא ריחמו עלי. רק אני על עצמי. מתוך ויתור וייאוש הסכמתי להודות שאני חסרה, אבל בהשגחה הפרטית פגשתי את הצינור של השפע שלי. את העטיפה האנושית לשפע האלוקי שמיועד לי. את הדמות האנושית שזיהתה את הנפש הפצועה שלי. היא פקחה את עיניי ולא ממקום של רחמים וגילתה לי כמה דברים מעניינים:

לחולשות שלי היא קראה אומץ.

את הייאוש היא תרגמה לחיפוש.

את הפגיעה לניקוי. מקום שמבקש להתמלא ולגדול.

את החסר כצמא גדול. ככלי המבקש להתמלא.

אולי גם זה יעניין אתכם:

תודה, אבא!

בבקשה, תאהבו את עצמכם

למדתי לאהוב מחדש

אלוקים, אפשר שאלה?

היא הושיטה לי יד ועזרה לי לקום. היא לקחה את הפנס ואת אלומת האור שלו מיקדה בי. ופתאום הכל נהיה מואר. ויהי אור.

היא יצרה מרחב שהעניק לי ביטחון להשמיע את דבריי, פשוט לומר אותם בקול. פעם ראשונה שהעזתי להוציא מילים בלי לחשוב מה יקרה הלאה. ואז הדמעות גם הן הצטרפו 'לחגיגה', זרם שהפך במהירות לנחל דמעות שוצף על לחיי. גוש הכאב שבתוכי התחיל להתנפץ ולפנות את מקומו, אומנם במנות קטנות ומרוכזות, אבל בכיוון שבחרתי.

גיליתי שזה לא סוף העולם להיות בצד הזה.

כי אולי זו דווקא ההתחלה… התחלה חדשה של מה אני מזמינה לחיים שלי. מה אני מבקשת מאלוקים שייתן לי.

באותה חשיכה חיפשתי את נצנוץ הכוכבים. את היכולת לנתן את החוטים שהסתבכו אצלי במהלך החיים, ולרקום אותם מחדש יפים ומסודרים. את מה שלא היה לי בדרך הטבע – לאמץ באופן מלאכותי. להרגיש שאין דבר יותר שלם מלב שבור!

פעם ראשונה, מזה שנים, הצלחתי להכניס מישהו לחדר הסודי שבלב שלי. פעם ראשונה שלא פחדתי לגעת בבוץ הטובעני הזה, רק שהפעם לא טבעתי בו אלא ניקיתי את השטח. כן, עם עזרה כמובן.

ואחרי תקופה של עמל ויזע, של כסף ודמעות, דם ותימרות עשן – הרגשתי אותו, את השינוי המיוחל. הוא הופיע בכל מיני תלבושות וצורות – בתגובות שלי, במחשבות, ברצונות, אפילו בחומות של חיי – בהכל הוא נגע ובמגע המלטף שלו שינה, אפילו קצת. ולטובה כמובן!

ואז החלטתי שאני רוצה להיות גם בצד הזה – הצד השני. לא מתום מקום של הישרדות, אלא ממקום שיכול להכיל עוד אנשים פצועים. לא מתוך מקום חזק שיודע ולמד, אלא ממקום של אוד מוצל. ואם אני הצלחתי, אז למה לא אתם?

בפעם הראשונה (אחרי שקיבלתי עזרה) כשישבתי שוב בצד השני של הסקלה, הרגשתי זכות עצומה, והתרגשתי מאוד. למה? שגם לי ניתנה הזכות להיות צינור של מישהו (ובהמשך של עוד הרבה 'מישהו'). פעם שראשונה שהרגשתי שגם לי יש באמת מה להעניק, שגם לי יש את היכולת להאיר לנשמה היושבת מולי, שגם אני יכולה ליצור מרחב למישהו אחר, את ההרגשה הנפלאה שהרגשתי כשנשמתי לרווחה כשפתחו בשבילי את החלון ונשמתי את האוויר הזה.

ואז גם הבנתי, שכל אדם בעולם צריך לקבל ולתת. הוא גם משפיע וגם מושפע. לא צריך לבחור צד מסוים ולהחזיק אותו חזק חזק. צריך להרפות, ללכת לצד השני, ולחזור בחזרה. לקבל, ולהשפיע. להשפיע, ושוב ולקבל.

כך גיליתי שאפשר ליהנות משני עולמות. ואולי דווקא כשטועמים את כל הצדדים יודעים להתאים את התפריט המנצח.

* * *

טליה לוי (B.A בחינוך) עוסקת בתחום כבר 12 שנה. מדריכת כלות מוסמכת. ניסיון רב בתחום הכתיבה והחריזה, עוסקת במודעות נפשית ורגשית על פי תורת החסידות. נשואה ואמא לארבעה, ב"ה. ליצירת קשר: talyalevi226@gmail.com