למה שלא תנסי?

ישנה קבוצת אנשים שסובלת מהזנחה לא קטנה. בכל יום הם הופכים לעבדים מחדש בעבודתם המורכבת שחולשת על תחומים רבים, אולם המאמצים שלהם בקושי מקבלים פידבק או תשואה כלשהי. הם מסוג הגיבורים שאף אחד לא משבח או מהלל אותם, אבל הם הבסיס לפריחה ושגשוג של הסובבים אותם. בלעדיהם, העולם היה חדל מלהתקיים.
 
מי הם?
 
נשים!
 
כאישה, חיים של אנשים רבים מסורים בידיים הנאמנות שלך, במיוחד אם את אמא. כי את השף, את הנהגת, את מטפלת בבית, את זו שעושה קניות, זו שעוזרת להכין את שיעורי הבית, את הרואה-חשבון של המשפחה, את מכונת הכביסה האנושית, את… וואו, הרשימה כזאת ארוכה… נס שאין לנו 8 זרועות, כי גם עם זוג ידיים אנחנו עושות דברים נפלאים ועצומים ומצליחות לשמור על השפיות (איכשהו…).
 
בכל אופן, יש שטח עזוב ושומם שנשים, כולל אותי, מתרשלות בו: אנחנו שוכחות לדאוג לעצמנו. חיי היומיום מלאים, עמוסים וגדושים, ועד שאנחנו מבינות שעוד לא הכנסנו פירור לחם לפה, מאז שהתעוררנו בבוקר, הילדים כבר צריכים להגיע ממסגרות הלימודים. יש כל כך הרבה ימים שאני ממש שוכחת לאכול, והדרך היחידה בה אני נזכרת שלא אכלתי היא רק כאשר תחושת הרעב עד כדי עילפון צועקת לי מתוך הבטן שמשהו פה לא בסדר.
 
בשבוע שעבר בעלי לקח את הילדים לטייל (נס אדיר בפני עצמו) ואני הייתי בבית עם התינוק המתוק. במקום 'להשתולל' על הבית – לנקות, לארגן, לשטוף ולסדר את כל מה שאפשר – דברים שאני בדרך כלל עושה, החלטתי שהפעם הזו אני מכריחה את עצמי לעשות משהו בשבילי. אז עשיתי מה שכל אישה נורמאלית הייתה עושה: ישבתי לי על הספה (כן כן, באמצע היום) ונהניתי מספל קפה ומקריאת אחד הספרים האהובים עלי – "חכמת רבי נחמן".
 
ועד היום אני מנסה להתגבר על רגשות האשמה ונקיפות המצפון שלא מרפים ממני…
 
באמת, למה אנחנו מרגישות כך? למה אנחנו נכנסות (גם אם לא ביקשו מאיתנו) לסטטיסטיקת האנשים שסובלים מהתופעה המוזרה הזו? אני באמת לא יודעת. האם זה החינוך שלנו, או שזה טבע כזה שטבוע בנו עמוק בפנים, לשים את כולם, ולא פעם גם אנשים שאנחנו בקושי מכירות, ראשונים? למה הצרכים שלנו בדרך כלל נשארים אי שם בתחתית הסולם?
 
בחזרה לכל העניין של הבסיס להצלחה ושגשוג שאנו מהוות. הנה משהו שלא מזמן הבנתי לעומק: עקרת הבית – היא עיקר הבית. כלומר, המושג הזה מתייחס לאישה ככוח המניע הראשי של הבית. ובניגוד לדעות הרווחות בציבורים מסויימים, היהדות דווקא רואה את האישה כבונה וכמובילה את המשפחה. ולא רק שהיא הבסיס, אלא גם הכתר הזוהר של הבית. בקיצור, מלכת הבית.
 
לא יודעת מה אתכן נשים יקרות, אבל הרבה פעמים אני מרגישה כמו עבד הבית ולא מלכת הבית. קשה להרגיש מלכותית כשהשרוולים נרטבים כשאני מדיחה את הכלים, וכשעל החצאית מתגלים לא פעם כתמים בכל מיני צבעים, למרות כל שאני נזהרת. אני די בטוחה שמלכות אמיתיות לא נראות כמו מגדל פיזה שנוטה לצד כשהן הולכות בבית וסוחבות משהו על הידיים. ידיים של מלכות הן רכות, עדינות ויפות, לא "ידיים של נוודים" כמו שאמרה לי פעם חברה.
 
מעמד מלכותי זה משהו שנולדנו איתו – אור רוחני עצום. אבל יש שתי בעיות: הראשונה – שאנחנו לא מודעות לעובדה הזו, והשנייה – אם אנחנו כן מודעות, לרוב, אנחנו לא יודעות מה לעשות עם זה. אני חושבת שרוב הפינוקים שאנחנו רוצות לעצמנו נובעים מהידיעה הנסתרת הזו. איכשהו, אנחנו מנסות להציג את התדמית המלכותית, שהמהות שלנו קשורה אליה בקשר הדוק, אבל ההשפעה היא לטווח קצר בלבד.
 
למשל, תספורת או מסאז' הן דרך נפלאה לעשות לנו את היום, נכון? אבל הבעיה היא שחוץ מכמה שעות של הרגשת התחדשות וחיוניות, אנחנו מהר חוזרות למצב של "סינדרלה אחרי חצות". רגעי השלווה והרוגע אולי מאירים לנו את עור הפנים, אבל האור הזה נעלם כלא היה במפגש הראשון עם השגרה.
 
האם יש דרך בה נעניק לעצמנו את תשומת הלב שאנחנו צריכות אבל גם להשאיר אותה לנצח?
 
אחרי שחשבתי עלה במוחי רעיון נחמד: למה לא לחבר את הפינוק עם איזה תמריץ רוחני? איך? הנה התוכנית: בחרו לכן יום אחד בשבוע/חודש שיהיה היום שלכן וסמנו אותו בלוח השנה. בחרו משהו שאתן באמת אוהבות לעשות, משהו שבאמת תוכלו לעשות. זה החלק של הפינוק.
 
עכשיו, החיבור שלו עם התמריץ הרוחני.
 
אני יכולה לומר לכן בלי שום ספק שישנו דבר אחד שיוכל להעניק לכן יותר מכל דבר: לדבר עם אלוקים. זאת הדרך הטובה ביותר להוריד מעליכן את המטען הכבד של המחשבות והרגשות שמלווים אותנו כל יום. זו גם דרך נפלאה להשיג בהירות לגבי דברים שגורמים לנו לחץ.
 
והנה החלק הטוב: אתן מפתחות קשר אדיר עם בורא עולם. הוא יהיה החבר הכי טוב שלכן, הוא תמיד שם, מקשיב ומוכן לעזור בכל מה שאפשר. הוא גם יעזור לכן להתמודד עם אתגרי היום בדרכים שלא חשבתן עליהן. החברות הזו תעשה לכן רק טוב.
 
נשים יקרות, אתן ראויות לכל הברכות על כל מאמצים והעבודה הקשה – בבית, בחוץ, עם הילדים, הבעל, וגם עם המשפחה המורחבת. אני בטוחה שאם תבחרו יום אחד לפינוק שלכן – ברוחניות ובגשמיות – לא תפסיקו לחייך ותאירו לא פחות מהשמש.
 
בהצלחה!