לעשר בלי חשבון

בלי להיכנס לספרי החשבונות,
התקשרתי לכמה עמותות ועשיתי
הוראת קבע. מצוות מעשר? לא בגלל
החלק של "תתעשר", למרות שזה
יכול לבוא טוב, אלא דווקא בגלל משהו
אחר. גדול יותר!
 
 
"החלטתי לקחת את עניין המעשרות יותר ברצינות". כך, באחד מערבי השבוע, ללא כל הודעה מוקדמת, בעלי היקר זרק לחלל האוויר את המשפט שאחריו השתתקתי, השתנקתי וכמעט שנחנקתי מהעוף.
 
אחרי שסיימתי להשתעל ולגמוע את כוס המים שהוא הגיש לי, כשניסיתי להחזיר את הצבע לפנים, הוא המשיך, מסביר בגמגומים, בעודו מתבונן בדאגה בכל ביס שלעסתי, שהגיע הזמן לעשות סדר בחשבונות ולבדוק כמה אנחנו צריכים לעשר.
 
אני שתקתי והנהנתי, כיאה לאישה טובה שעושה רצון בעלה. אבל בתכל'ס, לא ממש הבנתי איך אנחנו אמורים להוציא עוד כספים בתקופה לחוצה שכזאת. רציתי לפרגן לרצון שלו ולהוסיף על הדרך עוד מצווה לרפרטואר, במיוחד מצווה בסיסית שכזאת, שהמהות שלה היא לחלוק, לתת ולעזור לאחרים, לחבר ולאחד את העם. אבל מצד שני, מתוך מקום אנוכי ואולי גם ילדותי, עלתה לי בראש התמונה של החופשה בצפון עם כל המשפחה, שכרגע לא כל כך מסתדרת עם התכנון הפיננסי. אם זה לא מתאפשר, אז מאיפה, למען השם, אנחנו אמורים להביא את הסכומים בשביל לעשר?
 
המחשבות מתגברות כמו גלים בים סוער…
 
האם הוא מתכוון לעשר גם את כל מה שאני קונה בסופר, כמו שראיתי בבתים של אחרים?
 
איך בדיוק נעשה את החשבון הזה? ולמי צריך לתת?
 
הלוויתי לחברה כסף בשבוע שעבר. אולי אוותר עליו ואחשיב אותו כמעשר? וכספי החתונות, שחבריי כותבים על השיק בקטן "מכספי מעשר" – זה נחשב?
 
וכל אנשי העמותות שניגשים אליך בסופר, ברחוב או מתקשרים בטלפון? איך נדע שהכספים הללו ילכו באמת למטרה המדויקת? הנכונה? הרי הרבה פעמים היכן שיש ממון ובני אדם – הדברים אינם תמיד כשרים למהדרין. איך נוכל לדעת באמת?
 
למחרת צלצלתי לחברתי הטובה, זאת שמלווה אותי בתהליך התשובה כבר שנים רבות, נותנת לי רפרנס ומציבה לי סטנדרטים לשאוף אליהם.
 
"את מעשרת?" אני שואלת אותה.
 
"אני לא עושה את החישוב המדויק" היא משיבה, "סכום ההכנסות שלי אינו קבוע וקשה לי לבדוק את זה. גם שמעתי שיעור שאומר שלא מעשרים מחובות, כלומר מהמינוס. אבל כן יש לי כמה הוראות קבע למספר עמותות, בשביל להיות קצת מכוסה…."
 
בעידן של היום, כשרובנו חיים על חשבון מה שאין לנו, ועדיין מעיזים לנסוע לחופש, לקנות מכונית יקרה בליסינג או עם הלוואות, או ללכת מדי פעם למסעדת גורמה, קשה לחשב את סכומי המעשרות באופן מדויק. גם אם נצליח לחשב את הרווחים שלנו, איך נדע אילו הוצאות כשרות? כלומר, באמת נחוצות למחייתנו ואילו מהן מותרות? ואם אנחנו באמת לא מצליחים לחיות ממה שנכנס, אפילו שכביכול אנחנו מרוויחים בעבודה, גם אז עלינו לעשר?
 
אני רוצה להיות מסודרת, וגם עושה כמיטב יכולתי לעקוב אחרי החשבונות בפרוטרוט. אבל מה לעשות, שכאשר אני רואה מספרים הכל מתבלבל לי בראש ונהיה לי מין ואקום במוח.
 
בסדר, אני אומרת לעצמי, אני מוכנה לנסות. הרי אומרים שזו המצווה היחידה שאפשר לנסות בה את הקדוש ברוך הוא. "נעשר – נתעשר"? למה לא? מה יש לנו להפסיד? (חוץ מכמה גרושים והחופשה בצפון…)
 
אז בלי להיכנס ממש לספרי החשבונות ולעשות המון סדר, אני מתקשרת לכמה עמותות שאני קשורה ומאמינה בהן, עושה הוראות קבע, ומתפללת שזה ייחשב ככספי מעשר לעניים ותלמידי חכמים. זה לא בא לי בקלות, וזה אפילו קצת כואב בהתחלה. אבל אחרי שסיימתי, הרגשתי שאני עושה משהו חשוב. וגם אם הוא לא ממש מחושב ומדויק, זה מרגיש הדבר הכי נכון לעשות. אט אט, אני מתמלאת בשמחה, לא בגלל החלק של "תתעשר" (למרות שזה יכול לבוא טוב…) אלא בגלל העובדה שחלקתי ונתתי מעצמי גם כשהיה קצת קשה ולחוץ. זוהי שמחה של נתינה אמיתית. שמחה שתביא ב"ה את הגאולה השלמה בקרוב.