לקחת אחריות

"אחד הדברים החשובים שלמדתי
מהחוויה הזו היא לדעת שאני אחראי
על המעשים שלי"… התובנה
שרבקה לוי לקחה ברצינות ויישמה
בחינוך הילדים – לקחת אחריות!
 
 
לאחרונה סיימתי לקרוא ספר שעוסק בגלגול נשמות, חיים שאחרי המוות ומוות קליני – סיפורים על מקרים שאנשים חוו אחרי שנפטרו. היו סיפורים על אנשים הגיעו לחיים הקודמים שלהם בעזרת היפנוזה. תוך כדי הקריאה נתקלתי בפסקה מאוד מעניינת. זה היה בראיון עם אדם שחווה מוות קליני, וסיפור שנשאב לצינור שהוביל אותו לשמים. ושם, בעולם האמת, כאילו מישהו לחץ על 'פליי' והפעיל את המסך של חייו עליו ראה כל מה שהוא חשב, אמר ועשה.
 
"אחד הדברים החשובים שלמדתי מהחוויה הזו" הוא אמר למראיין, "היה לדעת שאני אחראי על דברים שאני עושה. תירוצים והכחשות הם לא משהו שאתה יכול 'למכור' למישהו שם למעלה…. הכל חשוף וגלוי. ראיתי את עצמי כאדם שפגע בלא מעט אנשים, וגם כאדם שעזר ללא מעט אנשים להרגיש טוב. הלוואי ויכולתי לספר לכולם (ואולי זה מה שאני עושה עכשיו…) כמה זה מרגיש נפלא כשאתה יודע שאתה אחראי… זאת אחת ההרגשות הכי משחררות שהרגשתי אי פעם בחיי".
 
כשלאדם יש אמונה, כשהוא באמת מאמין שבורא עולם הוא זה שמנהל את העולם, שהכל לטובה ושהכל הוא חלק מדבר גדול, אז הוא יכול לקחת אחריות על עצמו. וכשהוא לא? הוא מאשים. הוא מעביר ביקורת על כולם. הוא דן את כולם לכף חובה. הוא מנסה להסית את תשומת הלב מהמעשים שלו על ידי שמניח זרקורים על הפגמים והחסרונות של אחרים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
לבנות עם אהבה
יש עם מי לדבר, מיומנה של אמא
מי אחראי?
 
כן, כולנו טועים. מי שטוען אחרת פשוט חי בשקר. כולנו (לפחות לפעמים) אנוכיים, כועסים, ממוקדים בעצמנו, מקנאים, אכזריים, מלאים בגאווה, בבוז, בנקמנות ומה לא?! אבל אם אנחנו אנשים כנים, ללא ספק, כל אחד מכיר את רשימת החסרונות והפגמים שלו, כל התכונות ומידות הנפש שהוא צריך לתקן. זה נקרא לקחת אחריות. אבל אם אנחנו לא כנים? אז אנחנו מפנים אצבע מאשימה על אחרים ומנסים להיראות ולצאת טוב על חשבון אחרים.
 
והאחריות הזו היא משהו שנוגע בכל תחומי חיינו. אחד התחומים שמצאתי לנכון לגעת בו הוא חינוך  הילדים. ולא סתם. הרי במשימה הזו נדרשים מההורים שיא הכנות והיושר העצמי שלהם, לדעת בדיוק היכן הם אוחזים. את זה הם יכולים לראות ב"מראה" הצמודה שלהם – הילדים.
 
כדי להמחיש את דבריי, אשתמש בדוגמה הבאה: משפחה עם שלושה ילדים שלא מתנהגים כראוי במסגרות הלימוד שלהם. לא עובר יום מבלי שהם יגיעו למשרד של המנהל בגלל התנהגותם. הם מורדים, עצבניים ועושים צרות בכל מקום אליו הם מגיעים. הם מדברים בחוצפה עם המורים, מתנהגים בצורה בריונית עם חבריהם לכיתה, בין במילים ובין באגרופים, ומקנאים בכל דבר קטן שיש למישהו אחר.
 
אבא ואמא מאמינים שהם מעין קדושים מעונים. הם לא מבינים מאיפה הילדים האלה 'נפלו' עליהם. אחרי הכל, זה לא קשור אליהם. הם מתנהגים בנימוס עם אנשים אחרים, מכבדים ו… ו…
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
לרפא את ההורה
ערמונים  מטוגנים
הפרי  והמראה
 
נו באמת? אבא ואמא חיים בחלום ורוד ונעים בלי לקחת אחריות על שום דבר. הרב שלום ארוש מלמד בספרו חינוך  באהבה, שהילדים הם המראה שלנו, הם משקפים בדיוק את מה שאנחנו צריכים לתקן בעצמנו, במיוחד את הדברים שאנחנו דוחסים פנימה או לא מתמודדים איתם.
 
אבא ואמא, מהדוגמה, נוהגים בבית עם משמעת ברזל. הילדים חווים חינוך צעקני מלווה בעונשים. אלה הורים עסוקים ששקועים כל כך בקריירה שלהם, כך שהילדים בקושי מקבלים את תשומת הלב שהם צריכים. כל אחד מההורים נראה שקוע בעצמו ובמה שהוא אוהב יותר ממה שהוא צריך להשקיע בילדים. כל אחד רוצה להפגין סמכותיות שמשתקפת היטב בהתנהגות הבריונית של הילדים בבית הספר. האצבע המאשימה תמיד מופנית אל בית הספר, המורים, הקהילה, החברים בכיתה, כי "משהו לא בסדר עם כל האנשים האלה!" הם בטוחים בעצמם.
 
למה? כי מה שקורה עם הילדים לא קשור אליהם בכלל, הם כאלה מושלמים עד שהם לא צריכים להסתכל במראה ולתקן.
 
כאן, בעולם השקר, אנחנו יכולים להתעלם מהאחריות, לשים מסכי עשן ולספר לעצמנו אגדות על 'כולם לא בסדר' ואילו אנחנו מושלמים ומתוקנים.
 
למעלה, בעולם האמת, אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אין יותר שקרים. אין יותר תירוצים. ואנחנו חייבים להסתכל לעצמנו ישר בפנים, ולהתייחס למה שהיה אמת לאורך כל הדרך: אנחנו האחראים על הבלגאן שלנו בחיים, ובבלגאן בחיי ילדינו. וזו בהחלט ההכרזה הכי משחררת שאדם יכול לעשות אי פעם בחייו. כי ברגע שאנחנו מבינים שיש כאן בעיה ושהיא שלנו ולא של אף אחד אחר, נוכל לבקש מבורא עולם לעזור לנו לתקן.