מבוקש: ביטחון עצמי

 

 

אם תנסו לבדוק מהי התכונה המבוקשת ביותר בעולם, סביר להניח שתגלו כי זהו הביטחון העצמי.

 

 

כאשר אנחנו מדברים על ביטחון עצמי, אנחנו מתכוונים למנוע הפנימי שגורם לאנשים להרגיש שהם יכולים לקחת על עצמם משימות. אלו שיש להם את המנוע הזה עושים יותר ומהססים פחות. אם הם מהססים הרי זה משום שהם שוקלים כיצד לעשות, ואם בכלל כדאי, אבל את היכולת הם אומדים נכון וחשים באופן ריאלי אם הדבר נמצא בגבולות יכולתם או לא.

 

 

האדם נברא כיצור תלותי שכל קיומו הפיזי והרוחני ניזון מחסדיהם של הסובבים אותו. בהיותו פעוט הוא נעדר ביטחון עצמי, שכן בתחילה כלל אין לו תחושה של "אני", וגם לאחר מכן ה"עצמי" שלו חסר ישע, ולכן אי אפשר לבטוח בו. בהמשך התפתחותו של התינוק משחרר אותו התהליך החינוכי מן התלות המוחלטת שלו באחרים, ומעביר בהדרגתיות את העשיה אליו בעצמו.

 

לכאורה, בראשית הדרך נמצאת היכולת אצל האחרים ולאחר מכן היא עוברת אל האדם עצמו, אולם כולנו מכירים את מגבלותינו, ויודעים שבלי תמיכתו של הקב"ה על כל צעד ושעל, אנחנו חסרי יכולת לחלוטין, כפי שממחישים זאת דברי חז"ל: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז, ע"ב). ואם איננו אלא בובות מריונטה שמופעלות בחוטים מלמעלה וכל אורחותינו מוכתבים משם, מנין נשאב את הביטחון העצמי?

 

אמת הדבר כי המונח "ביטחון עצמי" כפי שהוא נתפס בעולם הגדול, אין מקומו בקרבו של יהודי מאמין, שהלא, היהודי בוטח בכוחו וביכולתו של הקב"ה ואין לו ביטחון "עצמי". האם משום כך הוא מחוסר ביטחון?

 

ההיפך הוא הנכון. ביטחונו רב, שכן הוא נשען על מי שאפשר לבטוח בו. הוא מאמין שהקב"ה נתן לכל אחד תפקיד וגם יכולת לבצע את התפקיד. הוא שואב את ביטחונו העצמי מן הידיעה שהקב"ה מכוון את צעדיו, והוא מסר בידו את הבחירה לעשות את הטוב והישר. תחושת היכולת של היהודי המאמין נובעת מהידיעה שיש לו תפקיד בעולם, ומי שנתן לו את התפקיד נתן לו גם את כלי העבודה המתאימים לביצועו בצורה המושלמת ביותר. תפקידו של האדם לחפש את הכלים, למצוא אותם ולהשתמש בהם כפי שהדריך אותו מי שנתן לו אותם.

 

אם ביטחון עצמי הוא יכולת, הרי שליהודי המאמין יש יכולת גדולה, דווקא משום שהיא נובעת מהבנה אמיתית של מה שאינו בגבול היכולת שלו. מי שאינו מכיר בכוחותיו – אינו מסוגל לבצע את המוטל עליו, ובהיעדר ביטחון עצמי יחוש האדם שברירי, חסר יכולת ותלותי.

 

 

אנשים רבים חשים כי חסר להם ביטחון עצמי, וגם מי שיש בו מידה מסוימת של ביטחון, חש כי המידה הזו אינה מספקת אותו והוא שואף ליותר. נראה לאנשים שעם ביטחון עצמי רב יותר יכולים היו להצליח יותר בכל תחום שבו הם עוסקים.

 

מדוע רבים כל כך המחפשים נואשות את הביטחון העצמי שלהם, גם אם אחרים סבורים שיש להם די והותר ממנו?

 

המצב ההתחלתי שלנו הוא מצב של תלות וחוסר יכולת. חוויית הלידה כרוכה במעבר חד ולעיתים טראומתי ממצב של "חיים במעטפת", ביטחון מושלם וחיבור עילאי, הקיימים במצב הטרום לידתי, למצב של חוסר ישע ותחושת חסר עמוקה במציאות הקיימת של העולם הפוסט עוברי. את כולנו מלווה התחושה העמומה של אותו ביטחון ש"נגזל" מאתנו עם בואנו לעולם, ועם זאת מלווה אותנו תחושה חזקה וקרובה יותר של חוסר האונים שחשנו כשנאלצנו להתמודד עם סיפוק צרכינו, ושל החרדה מפני אי סיפוק הצרכים שליוותה את ההתמודדות הזו.

 

חרדה זו הורגשה בראשית חיינו לגבי הצרכים הפיזיים שסיפוקם אפשר את עצם הישרדותנו, אבל בשלב מוקדם מאוד בילדותנו היא התרחבה גם לעברם של הצרכים הרגשיים, ולעבר התחושה ששום צורך – רגשי או פיזי – אינו מובטח, אלא אם נעשה את המעשה הנכון כדי להשיגו, תחושה זו ממשיכה ללוות אותנו גם כאנשים מבוגרים.

 

לצדה קיים עמוק בתוכנו הזיכרון הנפלא אך העמום של אותו ביטחון מושלם, של החיבור העילאי במצב הקדום שבו סיפוק הצרכים היה בבחינת "טרם יקראוני ואני אענה", וכל חיינו אנו שואפים להגיע שנית למצב ההוא. מכאן שתחושת החסר בביטחון הבסיסי היא תחושה קיומית. היא מוכרת גם לאלה שהסביבה מגדירה אותם כבעלי ביטחון עצמי רב. היא מוכרת לכולנו.

 

האם אין אנשים שיש להם ביטחון עצמי די הצורך? כדי להשיב על כך עלינו להפריד בין תחושת הביטחון לבין הביטחון עצמו: תחושת חוסר הביטחון היא תחושה קיומית הקיימת אצל כולנו במידה כלשהי, אך הביטחון הנחוץ לנו כדי למלא את תפקידנו בעולם יכול להתפתח בילדותנו באמצעות סביבה מאפשרת ותומכת.

 

כדי להשיג הערכה והרגשת ביטחון בתקופת הילדות, נוקטים הילדים דרכים שונות שמטרתן אחת – להפנות את תשומת לב הסביבה אליהם ולספק להם את צורכיהם. הביטחון שהם משיגים בדרכים אלו אינו ביטחון אמיתי, שכן הוא תלוי בנכונותם של הסובבים להעניק להם את מבוקשם.

 

בבגרותנו אנו משנים את הטכניקות. כבר לא נבכה או "נעשה חכמות" כדי להשיג את צרכינו, אלא נתאמץ להשיג ציונים טובים, חברה טובה וכו’, וננקוט בצעדים שיפנו אלינו תשומת לב ויקנו לנו את ההערכה ואת הרגשת הביטחון הנחוצות לנו.

 

אולם ביטחון זה הוא כמובן מדומה ורעוע, כמו ביטחונו של הילד הקטן, שהרי הוא תלוי בנכונותם של הסובבים אותנו להתרשם ממאמצינו לבלוט. ביטחון שתלוי באחרים אינו ביטחון אמיתי, ובשל כך גם ביטחון שיש לאדם משום שהוא חכם מאוד ומוצלח עלול להתערער כאשר יגיע אדם כזה למקום שהתכונות הללו אינן מוערכות, או למקום שבו יהיו חכמים ומוצלחים ממנו. רק ביטחון שנובע מהכרת היכולת ומאמון פנימי בה, יוביל את בעליו למקום מבטחים ויישאר עמו לעד.

 

 

כדי להגיע לביטחון עצמי אמיתי, כלומר לביטחון שאינו תלוי במה שאחרים אומרים או חושבים, צריך ה"עצמי" להיות ‘חי נושא את עצמו’, כלומר בעל תחושת ערך פנימית שאינה תלויה בהפגנת היכולת אלא בהכרתה. אישיותו של האדם היא כה מורכבת עד אשר פעמים רבות אין קשר בין היכולת לבין תחושת היכולת.

 

יתכן שנפגוש אדם בעל נכסים רבים, כישורים מיוחדים, יופי או חכמה, שכל אחד מהם הוא מקור פוטנציאלי לכוח, אולם החוויה הפנימית של יכולתו והאמצעים שבידו משמשים אותו רק כדי להוכיח כמה הוא מסוגל. מקור הכוח שלו ישמש אותו להשיג רווחים משום שהוא חש שאין לו דרך אחרת להשיגם, והוא יהיה עסוק בטיפוח הכוח הזה המשמש לו משענת. בשל חוסר הביטחון שלו, הוא תלוי במקור הכוח הזה, ואם יאבד לו מקור הכוח – תאבד עמו גם היציבות שסיפק לו מקור הכוח הזה.

 

עושר הוא מקור כוח. אדם עשיר שביטחונו העצמי מבוסס, נהנה מכספו אך אינו נשען עליו, ולכן גם אם יאבד חלילה את נכסיו – לא יאבד לו ביטחונו, ותחושת היכולת שלו תיוותר בעינה. הוא יבין כי כשם שעושרו היה בידו כלי למילוי תפקידו בעולם, כך גם מצבו הנוכחי – חיים בהיעדרם של נכסיו הגשמיים – הוא כלי למילוי תפקידו הנוכחי בעולם.

 

לעומת זאת, אדם חסר ביטחון שנכסיו הרבים משמשים לו להפגנת עושרו ולקניית מעמד בחברה, ניזון מתחושת הערך שמספקת לו הסביבה בשל עושרו. אם יאבד אדם כזה את ממונו, יקרוס בבת אחת כל ביטחונו המדומה ותחושת הערך שלו תתמוסס לחלוטין בהיעדר מקור כוחו.

 

מהו הדבר שנותן לביטחון את היציבות הנחוצה לו כדי לעמוד בפני עצמו ללא תלות באחרים? הנתינה.

 

האדם הוא עולם קטן, וכשם ש"עולם חסד יבנה" (תהלים פט, ג) כך גם העולם הקטן – האדם – נבנה מפעולות של חסד. הנותן רואה את תפקידו בעולם כיוצר, תורם ובונה וממילא הוא לא תלוי באחרים אלא יש לו יכולת קיום מצד עצמו, מצד הנתינה שלו. לעומתו, הנוטל תלוי באחרים, וממילא הוא לא יכול להיות בעל ביטחון משלו, כלומר בעל ביטחון עצמי. ויותר מכך, הנותן זוכה לחסות תחת כנפיו של הבורא ולהישען עליו, כפי שמביא ילקוט שמעוני:

 

"אמר רבי אבין: כנפיים לארץ "מכנף הארץ זמירות שמענו", כנפיים לשחר "אשא כנפי שחר", כנפיים לשמש "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", כנפיים לכרובים "וקול כנפי הכרובים"…אמר רבי אבין, גדול כוחן של גומלי חסדים שאין חוסין לא בצל כנפי הארץ ולא בצל כנפי השחר ולא בצל כנפי השמש…אלא בצילו של הקב"ה, והוא זה שכתוב "מה יקר חסדך אלוקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון" (ילקוט שמעוני, רות תר"ב).

 

נתינה היא עמדה רגשית, והיא יכולה להתקיים בכל מצב, ולא כפי שהורגלנו לחשוב, כי רק אלה ש"יש להם" – יכולים לתת. נתינה היא חיוך! מילת עידוד! וכן, היכולת לקבל מהשני, כלומר לתת לו…את האפשרות לתת.

 

 

אם הביטחון העצמי הוא המניע לעשיה שלנו, הרי שבהיעדרו תתמעט העשיה, והיכולות הקיימות באדם לא יבואו לידי ביטוי. אדם חסר ביטחון עצמי נמנע מעשיה משום שהוא לא בוטח ביכולת שלו לעשות, וכן משום שהוא חושש מאי הצלחה, ואם ההצלחה, מבחינתו והשקפתו, אינה מובטחת – אין טעם כלל לנסות. כאשר הוא מודע לכך שהוא מוכרח לעשות משהו הוא מפתח דחיינות ומוצא סיבות ותירוצים כדי לא לעשות את הדבר עכשיו.

 

מידת הביטחון העצמי של האדם תלויה בין השאר, במיקום השליטה שלו. אם נשאל ילד: ‘מדוע הצלחת במבחן?’ הוא עשוי להשיב: ‘משום שהמבחן היה קל’, או: ‘משום שהתכוננתי היטב למבחן’. ילד שתולה את הצלחתו בהיות המבחן קל הוא בעל מיקום שליטה חיצוני, ואילו זה שמייחס את ההצלחה לכך שהוא התכונן כראוי – הוא בעל מיקום שליטה פנימי.

 

בדרך כלל בעלי מיקום השליטה החיצוני הם בעלי ביטחון עצמי נמוך, הם חשים שאין להם השפעה רבה על חייהם, ודברים מתרחשים בלי שיש להם יכולת לכוון אותם. לעומתם, בעלי מיקום השליטה הפנימי הם בעלי ביטחון עצמי רב. הם מאמינים שלעשיה שלהם ולהשקעה שלהם יש השפעה על הדברים שמתרחשים. הם עושים "השתדלות" שכן הם מאמינים ביכולת שלהם.

 

בעניין כוחה של ההשתדלות אמר רבי חיים שמואלביץ, כי ההצלחה איננה תוצאת ההשתדלות, אלא הקב"ה, שרואה את השתדלותנו – מביא לנו את ההצלחה. ההשתדלות מגייסת את הקב"ה להיות שותף בעשיה שלנו. "ההשתדלות אינה אלא תנאי, וההצלחה – ברכת השם" (שיחות מוסר תשל"א, מאמר כ).

 

נגע נוסף המצוי בקרב חסרי הביטחון העצמי הוא דיבור לשון הרע.

 

לכאורה נראה שכדי להימנע מלדבר לשון הרע יש ללמוד את ההלכות היטב, אולם צריך להבין שלא די בכך. כל זמן שביטחונו העצמי של האדם אינו יציב דיו, העיסוק בעצמו מאיים עליו ואינו מספק אותו, ולכן הוא מוצא את סיפוקו בשיחות רכילות על אחרים. השיחה על אחרים, כביכול, מרוממת אות ביטחונו העצמי של המשוחח, שהלא הוא מחווה את דעתו על הזולת, מנתח אותו ואת התנהגותו ולפחות בהרגשתו נמצא מעליו.

 

גם אם בשכלו מבין האדם את השלילה שבדיבור לשון הרע, ורוב האנשים מבינים זאת, כל זמן שלא יעבוד על חיזוק ביטחונו העצמי, קשה מאוד יהיה לו להימנע מכך.

 

אם רק כדי להימנע מלשון הרע נעבוד על שיפור ביטחוננו העצמי – דיינו. ואם נצרף לכך גם את המטרות האחרות – עשיה, סיפוק, עצמאות, התקדמות ועלייה רוחנית, נבין כי עלינו להציב את המטרה הזו בראש סדר העדיפויות שלנו.

 

אבל איך עושים זאת?

 

 

כדי לחזק את הביטחון העצמי נחוץ שילוב של כנות עם משחקי ‘נדמה לי’.

 

חלקה של הכנות הוא בראייה נכונה של היכולות, ולכל אחד יש יכולות. חשוב שנזכיר לעצמנו את ההצלחות שלנו, ולא את הכישלונות. רוב בני האדם נוטים להתמקד דווקא בחלק הלא מוצלח תוך התעלמות מן החלקים האחרים המוצלחים יותר.

 

גם אם אתם מבקשים לזכור את החלקים המוצלחים פחות, כדי ללמוד מהם להבא, אל תהפכו את העניין למרכז ההתרחשות, אלא התייחסו נקודתית לחלק המוצלח פחות והסיקו מסקנות. לעולם אל תחרצו את דינכם: אני כישלון.

 

כדי להצליח, כדי לנסות (גם אם נכשלים ושוב מנסים ולבסוף מצליחים) צריך להעז ליטול סיכונים, מפני שמי שאינו מנסה – אין לו סיכוי להצליח. עלינו להבין שניסיונות, גם אם הם טומנים בחובם סיכונים לאי הצלחה, מצעידים אותנו קדימה ומחזקים את ביטחוננו העצמי. עצם ההתנסות משנה את המקום הרגשי שבו אנו נמצאים, מחזקת ומאפשרת גישה קלה יותר להתנסות הבאה.

 

חלקם של משחקי ה’נדמה לי’, נובע מן ההבנה ש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך, מצוה ט"ז). עלינו לנהוג כאילו יש לנו ביטחון עצמי גם אם בתוכנו מקננים חששות. שידור חיצוני של ביטחון עצמי יגרום לאנשים הסובבים אותנו להתייחס אלינו כאל בעלי ביטחון, להתייעץ איתנו ולסמוך עלינו, וממילא יתחזק ביטחוננו העצמי.

 

 

צעדו בגו זקוף, אמרו לעצמכם: "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז, ע"א), וזכרו שהקב"ה הוא זה שברא אתכם וייחד לכם מקומו בעולמו, מקום שמיועד לכם בלבד. אל תוותרו על זכותכם זו. עמדו על שלכם, אך אל תתקיפו. אדם שעומד על זכויותיו במתינות, מתוך הכרה בזכויותיו אלה משדר ביטחון עצמי וזוכה להערכה (לעומת אדם מהיר חמה ששופך סביבו בוץ וגופרית, משדר חוסר אמון וביטחון עצמי מעורער).

 

זכרו, יש בחיינו הרבה נקודות אור שאיננו מבחינים בהן, ולכן אנו ממשיכים ללכת בחשכת הפסילה העצמית, שמורידה או מערערת את ביטחוננו העצמי. בנייה של ביטחון עצמי מתחילה במפגש עם ה"יש". וגם אם בעבר לא עזרו לכם להיפגש עמו, דעו שאף פעם לא מאוחר ליזום את המפגש.

 

(מתוך "משפחה")