מדוכא? אז מה!

היינו רוצים להיות שמחים ומסופקים
24/7, אלא שעוד לא הגענו לדרגה
הזו. מה עושים? איך מתמודדים עם
הרגשות שליליות עוד בטרם הפכנו
למלאכים? ד"ר זאב בלן עונה.
 
 
אתמול, כשהייתי אצל רופא השיניים שלי, ראיתי את אחד הדברים הכי יפים שנתקלתי בהם. רופא השניים שלי לא הפסיק לומר 'תודה' ו'בבקשה' לאסיסטנטית שלו על כל מה שהביאה לו תוך כדי הטיפול. הוא לא הפסיק לומר לה כמה הוא מעריך את מה שהיא עושה. כן, הוא ממש גרם לה להרגיש שהיא חשובה ושהפעולות שלה משפיעות על תוצאות הטיפול. והיא? האירה כמו השמש. זה היה באמת יפה. לראות אדם שלא מקבל שום דבר כמובן מאליו, אפילו את האסיסטנטית שלו, אפילו שמשלמים לה משכורת, אפילו שזאת העבודה שלה!
 
כי שום דבר, כולל הכל, לא מובן מאליו.
 
ואני, קיבלתי תזכורת מעניינת. אני צריך להודות לבורא עולם בכל מקום, כל הזמן, על הכל. והתחלתי לעשות את זה כבר על כסא הטיפולים אצל רופא השיניים שלי, כשחומר הסתימה בפה, צינור המים, וכשרעש המקדחה ברקע. תודה רבה לך השם…
 
לזהות את השמחה
 
בעיקרה, שמחה היא הודאה, תודה. אנחנו נקראים 'יהודים' מלשון להודות. הגמרא מגדירה אותנו כבריות המדברות עם אלוקים (קיבלנו רוח ממללא, שאר הברואים לא). לומר תודה זה מה שעושה אותנו שמחים. וההיפך – בכיינות, תלונות, מרירות, תחרותיות – כל אלה עושים אותנו אנשים עצובים מאוד מאוד.
 
אז במקום להיות המתלוננים הסדרתיים התורנים, במקום להתבכיין ולהתמרמר בגלל בן/בת הזוג, הילדים, העבודה – אנחנו צריכים להודות לבורא עולם עליהם. זה מה שסיפרה לי אישה צעירה, גילי, שהיא עושה. וזה באמת שינה לה את חיים ועשה אותה הרבה יותר שמחה. כל הסיפורים הכואבים שאני שומע על רווקות נצחית, כל מקרי הגירושין האיומים והצורמים – כל אלה עזרו לגילי להתחיל להודות לבורא עולם על הבעל שהוא נתן לה! כבר לא אכפת לה מכל ההשוואות, שאותן היא כבר לא עושה יותר. היא משקיעה את כל התפילות שלה בבעל שהשם נתן לה, וזה משתלם.
 
אבל אנחנו לא צריכים לעצור ולהודות לבורא עולם על הדברים 'הברורים', על הטוב 'המוחשי' שיש לנו. אנחנו יכולים אפילו להודות לבורא עולם על החרדות והדיכאון שתופסים אותנו לא פעם. גם הם מסר משמים. במקום להיתלות על המסר כאילו היה קולב, בגלל שאיננו מבינים מה הוא אומר לנו, תנו לאלוקים דקה ותקשיבו למה שהוא מנסה לומר לכם.
 
הפתרון מסתתר בבעיה
 
חלק גדול מהסיבות בגללן החלטתי לעסוק גם בתחום האימון עם אמונה – אמונה קואצ'ינג – הוא בגלל שאנשים רבים החליטו לוותר ולהרים ידיים מכיוון שאינם מתגברים על הבעיות הרגשיות שלהם. ובגלל שהם לא מצליחים לגרום להן להיעלם. נכון, הם משתפרים ומשתנים למשך שבוע, אולי חודש ואפילו שנה, אבל בלי אלוקים בתמונה, 'מקור' הרגשת ההקלה הוא זמני.
 
זאת יכולה להיות הבנה מייאשת מאין כמותה, ומקור נוסף לחרדות ודיכאון – אם אנחנו לא מתמודדים עם הנושאים שעל סדר היום שלנו בדרך של אמונה. וזה אומר שיש דרך אחרת ונפלאה להתמודד עם מה שאנחנו מרגישים מהשורש, עם הדיכאון ושות', לגרום להם להפוך לנחלת העבר, ולצמיתות.
 
איך?
 
פשוט מאוד. על ידי שנקבל את רצון הבורא. מי גרם לי להרגיש את החרדות והדיכאון שאני מרגיש עכשיו? בורא עולם. ניסיתי ואני לא מצליח, אולי אתפלל על זה. אבל למה אלוקים עושה שארגיש כך? מכיוון שהוא רוצה שאלמד מזה משהו חשוב.
 
הוא רוצה שנבין שגם עם חרדות ודיכאון אנחנו יכולים לחיות. לא שזה יהיה משהו קבוע, אבל כשזה קורה – שנדע להישאר שמחים ונרגיש בטוחים. רק מפני שאתה מרגיש שאתה ב'דאון' בגלל עניין מסוים, זה לא חייב להתפשט לכל תחומי חייך. אתה יכול לדאוג ולחשוב, אבל מצד שני להרגיש משוחרר ושמח.
 
נכון, זה לא התסריט האידיאלי. בואו נהיה כנים ונאמר שבאמת, אבל באמת, היינו רוצים להיות שמחים ושבעי-רצון 24/7, אלא שעוד לא הגענו לדרגה הזו. אז מה? אנחנו לא צריכים ליפול לגישה של 'הכל או כלום', השיטה המוכרת של היצר הרע. גם אם אנחנו קצת מדוכאים וקצת שמחים – זה הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות ברגע זה ממש, וזה נפלא. אנחנו צריכים לאהוב ולקבל את השלב הנוכחי בו אנו נמצאים. בהחלט להתפלל לשפר, אבל מתוך שמחה. להבין שזה מה שהשם רוצה בשבילנו עכשיו – וזה הכי טוב שיכול להיות.
 
אין לכם אמונה שלמה עדיין? אז מה! מה זה אומר? שאולי תרגישו קצת חרדות ודיכאון מעורבים בשמחה ובאושר שלכם. הדיכאון עצמו הוא מסר מהשם שצריך להבין מה הוא טומן בתוכו.
 
אל תדאגו
 
אותו רעיון בסיסי מתאים לכל הרגשה שלילית שאנו חווים, כמו למשל החרדות. למה אנחנו חרדים? לרוב, בגלל שאנו נפגשים עם עומס בחירות בחיינו. וזה מתחיל עם מה להכין לארוחת ערב ועד עם מי נתחתן וכל מה שבאמצע. כל אחת מהבחירות הללו מובילה לכמה חיצים של מסקנות, חלקן ברורות וחלקן נסתרות, חלק חיוביות וחלק שליליות. אנחנו מפחדים פחד מוות מבחירה לא נכונה. ואם החלטנו לחיות, אחרי בחירה שגויה, זה רק כדי לחיות חיי אשמה "שהרסנו" לעצמנו ולמשפחה שלנו.
 
וכשהאחריות שלנו מוכפלת, כך גם הבחירות בחיינו וכך גם החרדות – במיוחד כשהבועות מתפוצצות לנו בפנים, כשעושים בחירות שגויות, אז מבינים איזה בלגאן בפוטנציאל אנחנו עושים.
 
אנשים בדרך כלל מתמודדים עם כל החרדות הנובעות מ"עודף הבחירות" באחת משתי הדרכים: או שהם מפסיקים לפעול, פשוט מכבים את עצמם, מדוממים מנוע. או, שהם הופכים לחולי שליטה כפייתיים, מנסים לצמצם הכי שאפשר את 'הלא ידוע', ואת כל הסיכונים שבאים עם זה. אם נהיה כנים, נראה שאף אחת מהאפשרויות הללו באמת עוזרת לנו להתמודד עם הבעיה מהשורש.
 
ומה שורש הבעיה? שאנחנו לא מאמינים באלוקים, ואם כן, אז אנחנו לא באמת מאמינים שהוא זה שמנהל את העולם וכל פרט בחיינו – כולל המצבים 'הקשים' שאנו חווים, אלה שנתפרו לנו כמו חליפה אצל חייט על ידי בורא עולם לטובתנו הנצחית.
 
או אם ננסח זאת אחרת, שורש הבעיה הוא שאנחנו לא חיים בעולם האמונה. לאנשים עם אמונה יש ביטחון עצמי בהחלטות שהם מקבלים, כי הם יודעים שאם ההחלטה תתגלה 'כלא נכונה' – זה הדבר, הטריגר, שיוביל אותם למקום טוב יותר.
 
יתירה מזו, אנשים עם אמונה יודעים שאלוקים עומד מאחורי הכל, לכן הם פחות מתאמצים להכניס את אלוקים לתמונת חייהם מההתחלה, ולהכליל אותו בהחלטות שהם מקבלים. כשהבחירה נעשית עם השראה אלוקית היא, לרוב, הנכונה. וגם במקרים נדירים שדברים לא קורים כמו שרצינו או קיווינו, אנחנו עדיין יודעים שהכל מהשם, ושהכל לטובתנו הנצחית וגם כאן בעולם הזה.
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים. ד"ר בלן הוא חסיד ברסלב שמטפל גם על פי משנתו של רבי נחמן מברסלב, אותה הוא שואב מבית מדרשו של הרב שלום ארוש – "חוט של חסד" בירושלים. מאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג). על פעילותו בתחום הפסיכותרפיה קיבל הסכמה מגדולי הדור וביניהם הרבי מניקלשבורג – הרב יצחק פגלסטוק שליט"א והרב שלום ארוש שליט"א. אתם מוזמנים לבקר בבלוג החדש של ד"ר בלן.