מה הלאה?

אחרי הטקסים, זרי הפרחים, ומצבות השיש החרוטות בדמעות של שנים, כשעושים את הדרך הביתה, אל החיים שממשיכים כאן וזורמים, צפה ועולה בערבו של יום הזיכרון השאלה – מה הלאה?
 
פגשנו היום גבורה מזן בלתי נפוץ כל כך. פגשנו גבורה הנושקת במוות. לא הייתה זו גבורת שרירים, יכולת וניצחון של הנפת דגל. הייתה זו גבורה עילאית, גבורה של האדם המעיז. פנים רבות לה לתעוזה. יש גיבורים המעיזים לומר מה שאחרים חוששים. יש מי שמעיזים לנסות ולעשות מעשים שאינם מקובלים, יש אמיצים שמעיזים לחצות את קווי האויב, להבקיע, לרוץ אל תוך התופת.
 
אבל לא בדיוק את הגבורה הזו פגשנו היום. התעוזה עימה נפגשנו היום היא של האדם המעיז לוותר על עצמו.
 
לוותר על עצמו, שמעתם?
 
מהיכן באה לו לאדם סטנדרטי לגמרי מחשבה מגלקסיה אחרת? ויתור הוא מושג מקובל ומובן בעולם של יחסי גומלין. על מנת להשיג דבר מה יש לוותר על סך מסוים של כסף. כדי לבנות חיי משפחה תקינים, יש לוותר על עיסוקים מסוימים. אין חיים בלי ויתורים. אולם, מאחורי הויתורים המרשימים ביותר מסתתר בדרך כלל 'אני' אחד גדול, חזק ומאוד מאוהב בעצמו. ויתור לשם ויתור איננו קיים בלקסיקון האנושי. ויתור הוא סתירה מוחלטת לאגו, ואגו הוא בסיס האישיות והעצמי.
 
ופתאום, אתה פוגש אנשים רגילים לגמרי, בני אדם מן הישוב, לא מלאכים גם לא שרפים. חברים ואחים, בנים והורים שיצאו מכאן באופן טראגי, במוות שקט או ברעש תותחים. יצאו באמצע החיים ואת חייהם הקריבו על מזבח ההקרבה. לאו דווקא מתוך ידיעה והבנה, לאו דווקא מתוך אידיאל ושירת גבורה, רק מתוך מסירות נפש. דומה שזו ההגדרה הכי נכונה.
 
מסירות נפש – צמד מילים שהוביל אנשים רבים כל כך, ללא עבר מיוחד וללא ידיעות מופלאות. אנשים מן השורה שויתרו על עצמם למען ההקרבה.
 
מי האדם שיעיז לוותר על עצמו? – אין דבר כזה!
 
כשמתבוננים בקדושי העם מכל דור. הקדושים שנהרגו במלחמה ואחיהם שנהרגו בחיי השגרה. כשמתבוננים על מות יהודי על מזבח יהדותו, עולה דמות בלתי אפשרית, האדם שהקריב עצמו על מזבח הויתור. הוא ויתר על נוכחותו למען מטרה אלוקית. יהודים כולם חיילים, חיילי צבא השם. יהודי הנהרג על יהדותו – קדוש הוא. קדוש, משום שאת חייו הוא הפסיד רק משום שיהודי הוא.
 
מסירות הנפש היא ירושה. אברהם אבינו יסד את אומתנו מתוך כבשן אש. כשנמרוד השליך את אבינו אברהם אל האש, הסיבה הייתה אמונתו של אברהם בהשם. הספרים הקדושים מלמדים שאת הקפיצה אל כבשן האש עשה אברהם אבינו מתוך מסירות נפש מוחלטת. כלומר, לא הייתה שם שום מטרה אחרת. הוא לקח בחשבון שהכבשן הזה יהפוך את גופו יחד עם עתידו ועתיד צאצאיו כולם עד סוף הדורות למאכולת אש.
 
אלף שאלות היה אברהם אבינו יכול לשאול בדרך אל הלהבות. והוא לא שאל.
 
לאדם העומד להפסיד את עצמו לא חסרות שאלות. 'מדוע זה מגיע לי?', 'למה הרשעים הם החזקים?', 'מדוע יש אכזריות בעולם?'…
 
השאלות כולן נובעות רק מתוך הרצון להבין, והרצון להבין הוא תמצית ה'אגו'.
 
אברהם אבינו, ראשון המאמינים, הנחיל לנו את האמונה יחד עם סוד קיומה הנצחי – מסירות נפש. עם ישראל, וכל אדם מאמין, לא יכול לקיים את אמונתו ואת חייו הרוחניים והגשמיים בעולם בלי מסירות נפש. מסירות אמיתית, איננה עניין לשירים ודרמות. מסירות אמיתית היא הויתור העמוק ביותר. ויתור שלא בא על מנת לקבל תמורה. ויתור על העצם, והויתור הזה הוא סיפור חייו של כל יהודי. בחייו כמו במותו.
 
דיברנו היום על גבורה. חשוב מאוד לזכור מהי אותה גבורה. גבורת שרירים ולאום קיימת בכל אומה בעלת עוצמה. לא זוהי תעודת הזהות היהודית. גבורה אמיתית היא היכולת לוותר שלא על מנת לקבל תמורה. ויתור שכזה ייתכן גם מתוך חיים תקינים.
 
להיות יהודי מאמין זה לוותר. להסכים 'להפסיד' את כל מה שהרחוב מעריך ומחשיב עבור מטרה אלוקית. לא עבור אינטרס אישי. הכוח הזה האיר היום באלפי נוגהות אור על פניהם של יקירינו שמסרו נפשם על קידוש השם. ואם אנו מבקשים להעמיד להם גל-עד אמיתי לנצח, ראוי ומתבקש שניטע את מסירות הנפש ואת עקרונות הויתור בהווי חיינו המעשי.
 
קיבלנו צוואה, מילים שנאמרו בלי מילה. צוואת קיום. לימדונו יקירינו במותם שמסירות נפש וויתור הם קוד גנטי המוטבע בעצם הווייתו של יהודי. הקדושים שמסרו נפשם בכל הדורות אינם משתייכים לזן כלשהו בעם, לא לפלג ולא לעדה או חוג. הקדושים הם סמלים המבטאים באופן הברור ביותר את תווי פניו של עם השם.
 
הקדושים הללו שבים ומזכירים לנו ששורש קיומנו כעם מתחיל בכבשן אש. ואבינו הראשון – אברהם, הנחיל והוריש לנו את הכוח לוותר עבור משהו שאיננו תמורה.