מהמקום הכי עמוק

את הדברים הטובים מקבלים דווקא אחרי הגלים סוערים שפוקדים אותנו בחיים, אחרי שצר ומר לנו. כי ככה זה, מן חוק רוחני כזה, בין אם כתוב ובין אם לא, לא תמצאו את האדם שקיבל מתנה רוחנית – קטנה כגדולה, בלי גל או שניים בחייו, בלשון המעטה.
 
אור בא בעקבות החושך. וככל שהחושך גדול יותר, כך האור הבא בעקבותיו.
 
עם ישראל יצאו מצרים, חושך עצום ונוראי, כשאור גדול מלווה אותם – אור קידוש השם הגדול שהיה, עד שכל אומות העולם ידעו וראו מי שולט ומנהיג את העולם ומי הוא העם הנבחר. והברכות של האור הגדול הגיעו – הקב"ה קיים את כל ההבטחות שהבטיח, אחת לאחת: פרעה היה מי שרץ בחוצות העיר והתחנן שעם ישראל ילכו כבר, יעזבו את מצרים. בני ישראל יוצאים ממצרים ברכוש גדול וביד רמה, שמורים מכל המזיקים. כן, גם הערב רב יצא איתם. עם ישראל התחזקו באמונה שלמה בבורא ועלם, "וגם צידה לא עשו להם". משם החלו במסע לקבלת התורה ולהיות ממלכת כוהנים ולגוי קדוש שיאיר את העולם באורו של הבורא.
 
מאמרים נוספים בנושא:
ואפילו בהסתרה
חושך זה ילד בלי חיבוק
חושך, ואז אור
 
זה לא רק עניין גשמי אלא גם ובעיקר רוחני, כפי שאומר רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן נ"ו): "וכשיצאו ממצרים, שיצא הדעת מהגלות, יצא ונפתח הדיבור… שנפתח הדיבור ונתגלה הדעת" – הדעת לדעת את השם, להאמין בו באמונה שלמה ולהתבטל לרצונו בכל מה שהוא עושה איתנו בפרטיות ובכלליות, כפי שאומר מחבר ה"שפת אמת": "וידעתם כי אני ה׳ אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצריים – זה הבטחה שיידעו שה' יתברך הוציאם מארץ מצריים, וזה טעם כל הגלות כדי שיידע האדם שמצדו מוכן להיות בגלות, וככה נוהג בכל איש מישראל. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל כי אם היה אדם יודע באמת שהכול מהשם יתברך לא היו מסתירין לו כלל, וכל ההסתר כדי שלא ידמה שממנו הוא ודפח"ח".
 
מטרת החושך, המיצר והגלות שאדם חווה נועדה להביא אותו לביטול לרצון הבורא, להסכים בליבו לקבל את מה שהקב"ה עושה ולקבל את הכל מתוך אהבה ואמונה שלמה, מתוך ביטחון שהוא בידיו של הבורא ולהאמין שהכל לטובה! וברגע שאדם מגיע להכרה הזו מתבטלות כל הגלויות וכל ההסתרות (ליקוטי מוהר"ן ר"נ): "אילו היה להם דעת שהכל בהשגחה, לא היה להם ייסורים כלל"!
 
זו הסיבה שה"שפת אמת" אומר, שהלימוד והעיון בעניין שעבוד ויציאת מצרים נחשב לאדם כאילו הוא בעצמו עבר את כל הגלות וההסתרה, וכאשר אדם מתבונן בניסים ומגיע לאמונה שהכל מאת השם והכל לטובה הוא, למעשה, מגיע למטרה ולתכלית של כל הגלות שהיא – ידיעת השם. וזה פירוש הפסוק: "ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצריים ואת אותותיי אשר שמתי בן וידעתם כי אני ה'" – על ידי סיפור הדברים תגיעו לאמונה שלמה, וזה ייחד לכם במקום הגלות. אבל כל זה קורה בתנאי שהלימוד אינו 'לימוד היסטוריה', רק כדי לדעת מה היה בעבר בבחינת
"הקורא המגילה למפרע לא יצא ידי חובתו", אלא סיפור ולימוד הנוגע לכל אחד בכל דור – להוציא את המסקנות הנכונות הנוגעות למצרים הפרטיים שלו בחיים.
 
ואפילו בהסתרה – חיים ישראל
 
בעקבות הידיעה וההבנה של האדם המקבל את מעברי חייו, האתגרים והקשיים ואת הגלות בה הוא נמצא – ועל ידי זה מבטל את כל הגלויות וההסתרות, מסביר "אור החיים" הקדוש זי"ע את מה שאומרת התורה (פרשת ויגש): "ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו. בניו ובני בניו אתו, בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא אתו מצרימה" – מדוע התורה חוזרת וכופלת את עניין ירידית יעקב ומשפחתו למצרים? הרי זה כבר נאמר בפסוק הקודם? ולא רק, מדוע מחלקת את התורה בין "בניו ובני בניו איתו' לבין 'בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא איתו'? למה לא כולם ביחד? ומסביר, הבדל גדול בין ירידת יעקב ובניו למצרים לבין ירידת בנותיו ושאר המשפחה. כולם ידעו שהם הולכים לקיים את הגזרה שנגזרה בברית בין הבתרים, בה נאמר לאברהם אבינו "גר יהיה זרעך… ועבדום ועינו אותם" – יעקב, בניו ובני בניו קיבלו את גזירת השם בלב שלם וירדו למצרים באהבה, לכן נאמר עליהם 'איתו' – ביחד איתו, בלב אחד ממש. אבל 'בנותיו ובנות בניו וכל זרעו' לא רצו לרדת לגלות מרצונם ולכן לא קיבלו עליהם את הגזירה, הם הובאו לשם בעל כרחם. ומה הייתה התוצאה? את הדברים הבאים יש לשים תמיד לנגד עינינו: "וראיתי לתת לב לדבריהם ז"ל שאמרו שכל זמן שאחד מיורדי מצרים קיים לא התחיל השעבוד דכתיב: 'וימת יוסף… וכל הדור ההוא', פירוש (הדור) שירדו מצרים – אז התחיל השעבוד, כי אולי שזה היה להם לתשלום קבלת גזירת מלך ברצון פקע מהם השעבוד כי 'סמא דייסורי קבולי', והעד הנאמן לזה גם כן כי יוכבד וסרח בת אשר היו מיורדי מצרים ובימיהם היה השעבוד, והטעם הוא לצד שהביאם יעקב ולא מרצונם" – מי שמקבל עליו את גזירת המלך ברצון ובלב שלם – מתבטלים ממנו השעבוד והגלות! ולא רק שלא מרגיש שום צער אלא שהוא הופך למגן על כל הדור ובזכותו לא התחיל השעבוד לכל בני ישראל. צרות והגלות, אם כן, הן רק בגלל שאין דעת ושאין מקבלים את גזירת השם, זו הסיבה שיש לומר את דברי רבי נחמן שוב ושוב: "עיקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה"!
 
אולי גם זה יעניין אתכם:
העוצמה שבנקודת השפל
ים של רחמים
רק מילה אחת
רק השמחה
 
זו סיבה מספיק טובה להיות שמחים ומרוצים עם כל מה שהקב"ה מעביר אותנו – לקבל את הכל ברצון ובאהבה, וכפי שאומר "אור החיים" הקדוש "סמי דייסורי קיבולי" – יסוד חשוב מאין כמוהו: התרופה לכל הייסורים היא לקבל אותם באהבה! אך כאשר אדם מתמרד כנגד הייסורים, בועט בהם ולא מקבל אותם הוא רק מתרחק מהתכלית שהייסורים מביאים איתם ואף מגביר אותם. אך כשיודע שהכל לטובה והכל מאת השם ומקבלם באהבה – "אין לו שום ייסורים ואינו מרגיש שום צער" ואף מגן על כל העולם, כמו שאומר הריב"ל (תענית): "כל השמח בייסורים שבאים עליו מביא ישועה לעולם"!
 
ומה זה אומר לקבל באהבה? לומר תודה לבורא עולם! להודות על כל מה שאנו עוברים בחיים – על כל הקשיים, העליות והירידות, האתגרים, ההתמודדויות, הכאב והצער שאנו חווים.
 
ונכון, אני מרבה לדבר על נושא בכל הזדמנות, אולם אני עדיין מרגיש שהנקודה העמוקה שיש בנושא חשוב זה עדיין לא ברורה מספיק. לומר תודה זה לא רק עניין של סגולה, לחש או פתרון קסם, ממש לא. זו גם לא דרך "לשכנע" את בורא עולם שיתבטל לרצוננו חלילה. אלא, הפנימיות של ההודאה והתודה היא שאדם לא יבעט בייסורים ויבין שהכל לטובתו האמיתית, כפי רצונו של בורא עולם. אמירת תודה ממקום של שמחה ולא של תלונות והתמרמרות, אפילו אם התלונות נאמרות בתוך ליבו זה נחשב לבעיטה בייסורים. הפה והלב צריכים להיות שווים – אחד, מכיוון שזו ההשגחה של הבורא עלינו ואנחנו לא בועטים בה חלילה.
 
יהי רצון שכולנו נזכה לחיים טובים ומאושרים ולא נגיע לצער וייסורים, אך אם הם נוגעים בנו – עלינו להתבונן בהם וללמוד ולהתחזק באמונה. כך למדנו מאבותינו, מהצדיקים לאורך כל הדרך, יוסף הצדיק ודוד המלך. זו המטרה של גאולת מצרים – שכל אחד מעם ישראל יגיע לדעת הזו מכיוון שזו הדרך היחידה לגאולה השלמה, לומר תודה על הכל בלב שלם ואז יתבטלו כל הצרות וכל ההסתרות במהרה בימינו, אמן.