מחכים למשיח

ושם, באמצע השמחה העצומה,
יהיה תור ענק של שואלים. ואז, מגיע
התור שלי. "תסלח לי בבקשה", אני
שואלת אותו עם דמעות בעיניים, "אולי
אתה יודע לאן נעלמו כל הגרביים?"…
 
 
זה לא היה מזמן. עמדתי במטבח, בוהה במה שקורה בחוץ דרך החלון כשהדחתי את הכלים. מניחה לבועות הסבון למשוך אותי למקום אחר, מקום שהמוח משוחרר לחשוב כמו בועות הסבון המתעתעות שעולות לאוויר. ופתאום שמעתי אותו – לא, האם זה יכול להיות? זה נשמע כמו תרועת שופר אדירה וזה אפילו לא חודש אלול! הראש 'חזר' למקומו בבת אחת להווה, כשהאוזניים שלי מנסות לעבד את מה ששמעו – האם זה זה? האם קול השופר הזה ששמעתי מבשר על סוף הגלות בה אנו מתבוססים אלפי שנים? עמדתי ליד הכיור, בקושי מצליחה לנשום, לא מוכנה לשחרר את האפשרות שהמתנה בת אלפי שנים עומדות להסתיים בקול תרועה אחת…
 
ואז, כמו בועות הסבון המתעתעות, התקוות התפוגגו באוויר.
 
צופר של מכונית.
 
אנחה.
 
"אני מאמין". אנו מאמינים בכל יום שמשיח יבוא. בכל רגע.
 
באמת?
 
כל כך הרבה פעמים אמרנו: "זהו זה! הוא בא!" וכל כך הרבה פעמים – הוא לא בא. בפרטיות, ובכלליות – קיווינו, התפללנו והאמנו שהוא ממש כאן, כבר מגיע – ובסוף, גילינו שוב ושוב את הפצע הכואב הזה, הפצע הישן נושן של האכזבה. הרבה אומרים, 'נו, אם הוא לא בא אחרי השואה, אז מתי הוא יבוא?' יש לנו ראיה מוגבלת, ראיה של בשר ודם, לכן אנו משתמשים ב'היגיון אנושי' למצוא איזה יום טוב בלוח השנה שלנו להגעתו. אנחנו לא מבינים איך עד עכשיו לא נגאלנו. כמו ילדים קטנים שמחכים על שפת המדרכה להסעה שתיקח אותם הביתה, נטושים ועזובים…
 
אבל מי כאן הנטוש? אנחנו או השם? מי מחכה למי? אבא שבשמים תמיד מחכה לנו, אבל איך וכמה אנו מחכים שהוא יביא לנו את הגאולה?
 
מודעות למשיח. עם כל טרדות היום שלנו, קשה להגיע למודעות שכזו. בין הבלקברי ביד אחת, אוזניות הבלוטוס על האוזניים, והאייפוד שקצות האצבעות שלנו ממששות אותו – מי באמת מחכה למשיח? בחיי היומיום השוחקים – האם אנו יכולים לומר בכנות ש'כן, גם אנחנו מחכים לו?'
 
היום, כשאמא שלי ביקרה אותנו, עשינו מה שאמא-בת עושות מזה דורות – בישלנו זו לצד זו במטבח שלי, כאן בארץ ישראל (אמא שלי גרה בארה"ב). למעשה, היא ניסתה לבשל, אבל לא מצאה חצי מהדברים שחיפשה ואני ניסיתי לעזור לה. דרך נפלאה להעביר את הזמן ביחד…
 
"את יודעת איך נונה (סבתא שלי) הייתה קוראת לארוחת ערב כזו? 'קסמג'פגלוס'" (או משהו כזה, משום שזה שם של מאכל ספרדי, וזה מה שהבנתי ממה שאמא אמרה לי, אז תפעילו את הדמיון שלכם).
 
הנהנתי בראשי כשדמעות החלו לזרום מעיניי – אוי, הבצל הזה. ואז, שמעתי את אמא שלי מושכת נשימה עמוקה דרך האף, אולי גם היא סובלת קצת מהבצל? יכול להיות, רק עם הבדל אחד – הדמעות שלה היו אמיתיות.
 
"אני זוכרת איך שנונה הכינה את זה, אני כל כך מתגעגעת אליה", אמרה לי כשהיא בוכה. ובין המחשבות על נונה והבצל, גם אני לקחתי נשימה עמוקה דרך האף.
 
"אל תדאגי אמא", אמרתי. "היא כאן, מבשלת איתנו – וכמשיח יבוא, שתינו נדע איך סוף סוף מכינים את ה'קסמג'פגלוס' הזה". התרשלנו בהכנת הבורקס שנונה הייתה מכינה כל שבוע. גם את הטורטילה המיוחדת שלה (חביתה) והמארמיטקו (דג טונה טרי). אבל יש דבר אחד שנונה לא יכולה להאשים אותנו בו – הגעגועים אליה. שאנחנו מחכות שהיא תחזור אלינו – כשמשיח יבוא".
 
אחד הדברים שמודעות למשיח מעניקה לנו, הוא הגעגועים ליקרים לנו שהלכו לעולמם. תמיד חיכיתי למשיח. הרבה מהמשפטים בלקסיקון היומיומי שלי מתחילים עם "כשמשיח יבוא…" אבל אז החיים נדחפים באמצע וממשיכים הלאה. לא פעם אני חושבת ש"אני מקווה שנספיק לעצב את המטבח מחדש לפני שמשיח יבוא", או כשהילדים שואלים אותי "אמא, מתי נקנה אוטו?" ואני משיבה "כשהמשיח יבוא…"
 
אבל האם אני באמת רוצה, משתוקקת ונכספת למשיח? האם חיכיתי לו בכל רגע של היום? אודה על האמת, לא. אני אדם מאמין, לכן אני מאמינה שהוא יבוא. אבל באמת להרגיש את הציפייה לבואו? קשה לי לענות על זה.
 
כל זה השתנה אחרי לידת הבת שנפטרה עוד בבטני לפני שנתיים, בשבוע ה-35 של ההיריון. כשאחזתי אותה בידיי ונשקתי על מצחה, לפני שהעברתי אותה לאחות – עד שמשיח יבוא – כל הקיום שלי הפך להמתנה אחת גדולה – עד שמשיח יבוא. כאשר אדם מתמודד עם אובדן יקר, אחד הדברים שהכי מרגיעים ומנחמים הוא – משיח. וההמתנה לו, זו שהייתה על אש קטנה, עכשיו על אש גבוהה יותר. ביום אחד כל חיי – וכל סדר העדיפויות שלי – השתנו מן הקצה אל הקצה. אחד הדברים העיקריים שהשתנה וקיבל פאזה אחרת הוא הגעגועים למשיח. לפני כן הייתי מעין 'מצפה פסיבית', עכשיו אני יותר אקטיבית, יותר יוזמת בהמתנה שלי למשיח.
 
בעולם בו נראה שהשם, כביכול, מסתיר עצמו, והסבל עולה כמה דרגות שלא הכרנו – קשה להאמין שהוא יגאל אותנו אי פעם. אבל הפכתי לאדם מאמין חזק ואיתן באמונתו שמשיח יבוא. ואם אתם, קוראים יקרים, תצחקו ותחשבו שאני רק מדמיינת, אז יש לי את הגרסה שלי למה שיקרה כשמשיח יבוא:
 
קודם כל, כל מי שנמצא כאן בארץ ישראל – כולנו בלי יוצא מן הכלל, נרוץ לתפוס את האוטובוס הראשון שיוצא לירושלים. מי שנמצא מחוץ לישראל, יסתדר כבר עם התחבורה שמוצעת לנו היום. ובזמן ששאר העולם ינסו להגיע לכאן על 'כנפי נשרים', נזכה לעלות על האוטובוס עם הנהגים האדיבים של אגד (משיח כבר כאן!). ובדיוק כמו לפני אלפיים שנה ויותר, כשבית המקדש עמד על מכונו בירושלים, נמלא כמה סלים מהשווקים השופעים שלנו בפירות ונביא לבית המקדש כקרבן (תגידו, גם במבה נחשבת?). כל הדרכים שמשפצים/מתקנים/משפרים – כולן יסתדרו בדרך ניסית, מוכנות לקבל את זרם האנשים שינחתו בבן גוריון. האוכל במטוס יהיה כמו המן שאכלנו במדבר. מי מהנוסעים שירצה פיצה – ירגיש טעם של פיצה. מי שירצה ארוחת גורמה – יאכל ארוחת גורמה. הבנתם את העיקרון.
 
בירושלים, נראה את קו הרקיע החדש. ננשום אוויר חדש. ועל הר הבית – הנה הוא שם, בית המקדש.
 
אה, והריקודים… הכהנים, הלויים – כולם יהיו שם. דעת השם בכל העולם, בתוך הלב שלנו, בנשמות שלנו. כל השאלות הלא פתורות שעלו במוחנו – דברים שלא הבנו או לא יכולנו להתמודד איתם – להכל יהיה מענה. ושם, באמצע השמחה העצומה, יהיה תור ענק של שואלים – השאלות שהציקו לנו מאז ומתמיד. אני מחכה בסבלנות לתור שלי. אני שומעת מישהי שואלת על נושא השואה, ואחרי כמה דקות היא ממשיכה הלאה בדרכה, היא קיבלה תשובה. הבאה בתור – אישה שרוצה לדעת על הסבל שסבלנו שנים רבות. ולפני שאני מבינה מה קורה, התור שלי מגיע, והשאלה שבערה בליבי שנים על גבי שנים, סוף סוף תקבל מענה!
 
"תסלח לי, בבקשה", אני פונה אליו כשדמעות מציפות את עיניי אחרי שנים של ספקות אם בכלל יהיה לזה פיתרון. בקול רועד אני ממשיכה: "בבקשה, בבקשה, תגיד לי, כי אני באמת לא מבינה, אבל לאן כל הגרביים שאני מכבסת נעלמות? אני מתכוונת, שאני מכניסה למכונה זוג מושלם ורק אחד יוצא. יש לי שקים של גרביים כאלה – אחד מפה ואחד משם, אתה יודע. בבקשה, תגיד לי – לאן הן נעלמו?!" (זה החלום שלי. לכל אחד יש את החלום שלו שיבוא על פתרונו בעזרת השם…) ואז אני הולכת, מוארת משנים עברו (אבל לא לפני שמחתימים לי את הניירת, אין לי מושג אם הביורוקרטיה הישראלית תיעלם גם כשמשיח יבוא). והתשובה הייתה… נו, אנחנו צריכים לחכות שמשיח יבוא.
 
אמא שלי תמיד אומרת לי שסבא שלה ע"ה קנה חלקות קבורה בהר הזיתים, בגלל שהאמין שהמתים הקבורים שם יהיו הראשונים שיקומו לתחייה בתחיית המתים. אני לא מבינה גדולה במשיח, אני אדם פשוט שמחכה בכל יום שיבוא. ואני רק יכולה לדמיין מה יהיה כשכל היקרים לנו יחזרו משם, קבוצות קבוצות יוצאות מהר המנוחות ומכל בתי העלמין ברחבי הארץ, כולם חוזרים למשפחה – לאלה שמחכים להם שישובו. אני תמיד אוהבת להשתעשע עם התסריט הבא:
 
חזרנו הביתה, אחרי נסיעה מתוקה לירושלים. ואז, דופקים בדלת. אחד הילדים פותח אותה, ובפתח הדלת – נונה! וסבא! ריבונו של עולם, הבית מבולגן! אבל אנחנו מלווים אותם פנימה. נונה מחבקת אותי ומחזירה לי את התינוקת. "קחי", היא אומרת לי, "סיימתי עם כל עסקי הבייביסיטר שהפלת עלי. עכשיו, בואי נלך להכין בורקס"…
 
האם משיח הוא אגדה? כן, בדרך מסוימת. משיח הוא מטרה נעלה, שאיפה עצומה של העם היהודי. אנחנו מותשים ממדע ועובדות קשות. זה נשמע כמו עולם מארץ האשליות שאף פעם לא יכול להיות אמיתי. אבל הוא כן. משיח אמיתי. וכך גם ההמתנה שלנו לבואו צריכה להיות. לא לחכות לאיזה שינוי בחיים או בלוח השנה, לאיזה אירוע, שיגרמו לנו להתגעגע אליו ולגאולה. אנחנו צריכים לבקש, להתחנן, להתפלל. את הדברים היקרים משיגים עם השקעה, רצון וציפייה אמיתית. והוא, משיח, כבר ממש קרוב.
 
הגאולה כבר כאן, בפתח ממש. עלינו להמשיך להתפלל שהיא תבוא ברחמים, בחסד. נשים יקרות, הכינו את התופים שלכן, כמו שמרים הנביאה עשתה, והכניסו יותר מודעות למשיח לבתים. ובינתיים, אני ממשיכה לקוות, להתפלל, ולחכות, במיוחד כשאני מנסה למצוא את הגרב האבודה…