מי יחיה ומי ימות?

ריבונו של עולם, אתה צוחק עליי נכון?
שירה? אחותי הקטנה? המלאך הזה?
דווקא אותה? אבא'לה יקר? דווקא אותה?
לא, אתה לא יכול לעשות לי את זה!

לא, זה לא נעים. ממש לא נעים. ואנחנו גם לא אוהבים לדבר על זה.

כי למה להרוס ת'אווירה של החג. למה להעיק?

הרבה יותר כיף וסבבה לחשוב על הארגון של כל הארוחות, איזו חולצה חדשה נקנה, איך שנטבול את החלה הפריכה בימבה דבש…

יותר ידידותי למשתמש… אנושי.

אבל מה לעשות שעוד כמה ימים רוצים או לא, בית הדין של מעלה מתכנס והספרים נפתחים ואבא'לה שלנו מתכסה בגלימת הדין ולובש מלכות, ובעל-הבית בא לפרוע את חובו.

לא, אנחנו לא רוצים לחשוב על זה, אבל שלום כיתה א' ואנחנו יודעים שזה שם.

הרגעים הכי מבאסים שלנו, מפחידים, מצמררים. השכול, ההרג, האנשים שאהבנו ואינם. זה הכל נקבע אז, או יותר נכון עוד כמה ימים.

את המסר הזה רציתי להעביר גם לבניה, עוד אחד מאותן נשמות יקרות שמזכירות לך שבאמת יש עתיד, רק שנדע גם לכוון אותו.

פגשתי אותו יומיים לפני ראש השנה. ארבעה צמידים ביד, אחד ברגל. סטלן בהתהוות. אחד מהחבר'ה היותר רציניים שלנו. גר בשומרון. הוא ניסה לטפח לעצמו לוּק של רוצח שכיר, אבל הייתם צריכים לראות אותו מבעד למסכה, איזה בחור נשמה. והלב שלו? כמו הים, הכיל את כולם. חומש, 'קו לחיים' והסניף. הוא היה בדרך הביתה, עם התיק על הגב.

"נו בניה, מתחילים להתכונן לראש השנה, מרגישים משהו?"

"האמת? לא משהו. צולע. בעצם כשאני חושב על זה, אז חוץ מהשטאנץ הקבוע של כל הבלגאן שמסביב, אתה יודע, לא לשכוח להתקשר לדודה רחל, לקנות חולצה חדשה, תפוח בדבש וכל הדברים האלו. זה לא ממש בראש שלי עכשיו… לא בא לי טוב".

"אתה רוצה להגיד לי שכל מה שעשינו איתכם השנה, המסע סליחות למדבר יהודה, הכותל המערבי, זה לא עשה לך כלום? לא יצאת עם משהו?"

"בטח יצאתי", הוא חייך חיוך שובב, "אני ויהונתן 'דפקנו' מחירים בשוק לערבים האלה… הורדנו אותם במחיר! שיגידו תודה שלא הרמנו להם את כל הבאסטה…"

"הבנתי… וזהו? בתכל'ס לא יצאת עם עוד משהו… כאילו משהו יותר בכיוון של אלול, משפט, אתה יודע, דברים קצת יותר בוערים?"

"הא כן. השגתי את המסנג'ר של ההיא מטלמון, לומדת באולפנה בעופרה, אתה חייב לראות אותה. זה נחשב?"

'אממ… יודע מה, עזוב. כאילו מה, עוד יומיים ראש השנה, הספרים נפתחים, מי לחיים ומי למוות ואתה באמת לא מרגיש כלום? משהו קטן?"

"נו, אמרתי לך, מה לעשות, אתה יודע… בשכל אני מבין יופי, אבל בלב שלי, זה פשוט לא אומר לו כלום…"

"ואם אני אשאל אותך, מתי בפעם האחרונה באמת הרגשת איזו הרגשה של אימת הדין? פחד אמיתי. כזה שנכנס לך ישר ללב וגרם לך להתפלל בצורה מטורפת. כזו שאחר כך אמרת לעצמך: 'וואלה, אני ממש דיברתי איתו, עם הקב"ה, ממש נשמתי אותו…'"

"קרה לך דבר כזה?"

"בן אדם, שנה שלמה, אל תגיד לי שלא הרגשת את התחושה הזו אפילו פעם אחת!"

הוא הסתכל עליי עם העיניים שלו, צבועות בתכלת של השמים וחשב קצת: "לא לא, דווקא כן. זה היה לקראת פורים, אמא שלי נכנסה לחדר עם עיניים דומעות ואמרה לי שהיא צריכה לדבר איתי. היא עוד לא אמרה כלום אבל בלב שלי הרגשתי שמשהו לא טוב קרה… אף פעם לא ראיתי אותה ככה. היא התיישבה מולי ואמרה לי שאחות שלי הקטנה, שירה, בת שנתיים וחצי, המלאך שלנו, עברה עכשיו סדרת בדיקות 'והתוצאות…' היא נחנקה… 'התוצאות… לא יצאו כל כך טוב…'

'אמא את מפחידה אותי!' אמרתי לה. 'למה את מתכוונת, על מה את מדברת לעזאזל?'

'אתה יודע ששירה כל הזמן בכתה בתקופה האחרונה, ולא ידענו מה זה… עד שכמו שראית, אני ואבא החלטנו לקחנו אותה לרופא לבדוק מה זה. זה לא סתם שבמשך כל החודש האחרון חזרנו מאוחר, אני ואבא היינו לחוצים… עשו לה בדיקות ועכשיו הגיעו התשובות..' היא התחילה לבכות… לא ידעתי מה לעשות… היא המשיכה: 'יש חשש, זה עדיין לא בטוח, אבל יש חשש בניה שלאחותך הקטנה יש גידול…' בום!!! לא הייתי צריך יותר מזה. קיבלתי טיל, פצצה כזו ישר לפנים! ישר ללב!"

הוא הוריד את התיק. פגעתי במשהו. נקודה רגישה. העיניים שלו התחילו לדמוע, הוא המשיך: "ואמא שלי, איך שהיא רק הוציאה את המשפט הזה מהפה שלה – 'לשירה יש חשש לגידול…' הרגשתי איך שכל הביפנוכו שלי מתחיל להישרף… אש! התחלתי לרעוד… לא יכולתי להישאר בפנים, אפילו שנייה אחת. 'לאיפה אתה הולך בניה?' הספקתי עוד לשמוע אותה צועקת. לא הבנתי כלום, רק דפקתי את הספרינט של החיים שלי!"

הוא השתתק. קשה לו. ראו שקשה לו. האמת שמצד אחד נכון, רציתי קצת לעורר אותו מהאדישות הזו, אבל היה לי קשה לראות אותו ככה. "בניה, אחי, זה בסדר, באמת. מצטער, אני פשוט… לא ידעתי על הסיפור הזה… אתה לא חייב להמשיך…"

"לא לא, זה בסדר… אף פעם לא פתחתי את זה… נראה שהגיע הזמן…"

הוא ניגב את הדמעות. הקול שלו רעד. והמבט שלו? היה שקוע באיזו נקודה באופק.

"לא חשבתי אפילו לאן אני הולך. לא הייתי צריך לחשוב. אלו היו הרגליים שנשאו אותי, שקיבלו חיות והובילו אותי על אוטומט לבית הכנסת של הישוב. הוא היה ריק. ברוך ה'. מהר! ארון הקודש! רק שיהיה פתוח, בבקשה אלוקים רק שיהיה פתוח! זה היה יום שני, אבל תמיד שאול הגבאי נוהג לסגור אותו ישר. רק שיהיה פתוח… ניגשתי אליו והזזתי את הפרוכת. הוא פתוח. ברוך ה' הוא פתוח. תפסתי את הספר תורה, הוצאתי אותו בזהירות וחיבקתי אותו. כל כך חזק. ופשוט… לא יכולתי לומר כלום. שום מילה. רק בכיתי. הרגשתי איך שהלב שלי עומד להתפוצץ!

ריבונו של עולם, אתה צוחק עליי נכון? שירה? אחותי הקטנה? המלאך הזה? דווקא אותה? אבא'לה יקר? דווקא אותה? לא, אתה לא יכול לעשות לי את זה! אתה לא יכול לעשות לנו את זה! הרי אתה יודע כמה אבא ואמא התפללו עד שהיא באה לעולם, עד שהם הצליחו להוריד לעולם את הנשמה הזו? כל כך מתוקה… עם החיוך הזה, התמים, הפשוט, הטוב… טוב, אבאל'ה, אני יודע שאתה המלך ואתה אלוקים, ואני… אני באמת כלום… אבל אסור לך לקחת אותה, אתה שומע? אסור לך! בבקשה, אני מבקש ממך, מתחנן אליך. אתה מבין, הלוואי שהייתי יכול לבוא אליך עם משהו, עם איזה 'קייס', מעשה טוב שעשיתי במשך השנה… אבל… אין לי כלום… באמת שאין לי כלום… מה, זה שוויתרתי על הטיול של החבר'ה לסטף בגלל שאלקנה היה חולה ולא רציתי שהוא יתבאס בבית לבד? שטויות! עשיתי את זה בשביל התחושה הטובה שלי… אין לי כלום. באמת שאין לי מה להציע לך. אבל אם אתה אוהב אותי… זאת אומרת אני יודע שאתה אוהב אותי אבל… לא את שירה! קח אותי, באמת! רק לא את שירה…

וככה, פשוט עמדתי שם. שעה. שעתיים. לא זוכר כמה. עמדתי וחיבקתי את הספר תורה. והדמעות שלי ירדו על העצי חיים, ועל הרקמה… והרגשתי איך שהבימה, ארון הקודש והפרוכת, איך שכולם בכו שם איתי ביחד…

ואז… נזכרתי, בראש השנה.

איך שאחרי התפילה, הלכנו עם כל החבר'ה לסניף, גרעינים ובלגאנים… והבנתי שאז… אז זה נקבע… אז קבעו שלשירה יגיעו התוצאות האלו… אם רק הייתי מכוון יותר אז, אם רק הייתי מדבר איתו יותר. הרי הוא היה שם. לידי. ושערי שמים היו פתוחים… הוא רק חיכה… לתפילה שלי… שירה רק חיכתה לתפילה שלי. של אח שלה. שיבוא ויציל אותה. שיטביע את גזר הדין הזה עם הדמעות שלו… איפה הייתי אז, ריבונו של עולם איפה הייתי…?"

"אני מצטער", הוא אמר לי, "בדרך כלל אני לא טיפוס שבוכה אבל… אתה פשוט שאלת… והבטחתי לו, לאבא'לה, שאם הוא רק מוציא את אחותי הקטנה מהדבר הזה, את ראש השנה הבא, זאת אומרת הזה, אין מצב שבעולם שאני הולך לפספס.

חיכינו כולנו, ליום רביעי. חוות הדעת הראשונה הייתה אמורה להגיע. ההורים שלי שמעו שאיזה פרופסור שוורצמן אחד בעל שם עולמי מדטרויט בארה"ב צריך להגיע לארץ, לאיזה כנס בבית החולים רמב"ם.

ביום שלפני הלכתי למעיין במוצא. קראתי תיקון הכללי. אתה יודע, זה לא שאני מגדיר את עצמי כאיזה ברסלבר אבל אז… למי לא צעקתי. צעקתי לרבינו… וקראתי תהילים… ובכיתי לקב"ה כל היום. הלכתי אחר כך לקבר של סבתא שלי, שאני יודע שהיא הייתה צדיקה, לקבר של הרב שרעבי זצ"ל בהר המנוחות… ואז אמרתי בשקט: 'שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'…' ויודע משהו…?"

הנהנתי לו עם הראש.

'זאת הייתה תפילה אחרת. הרגשתי איך שהאותיות, המילים, נושאות אותי על גביהן… מחיות אותי… 'משכיל לדוד בהיותו במערה תפילה', גם אני הייתי שם, במערה שלי, האישית. והרגשתי כאילו שאנחנו עוברים את זה ביחד, דוד המלך ואני… ויודע עוד משהו…", הוא אמר.

"מה?"

"הרגשתי גם, מתי שהייתי שם, בבית הכנסת הריק והחשוך… שהוא לא רוצה כלום, הקב"ה, הוא לא בא בתביעה אליי, אלינו… כאילו שהוא הסתכל אליי במבט הכי מבין שבעולם, חייך את החיוך האבהי שלו ואמר לי: 'זה בסדר, אני יודע טוב מאוד מי אתה ומה אתה רוצה… ואני יודע שהפעם אתה באמת מתכוון לזה…'

מבין? הוא לא צריך משהו גדול, בומבסטי. אפילו מחשבה קלה, הרהור קל, אבל שיהיה אמיתי. מהלב. כמו סיכה קטנה, רק שתדקור, עד הסוף!"

הוא ראה שהגיעה מכונית לטרמפיאדה של הישוב, הרים את התיק, הסתכל אליי וחיוך מריר נמרח על שפתיו. "יאללה אני חייב לעוף… מקווה שיהיה אי"ה בסדר".

"חג שמח!"… צעקתי לו, אבל הוא כבר היה בתוך האוטו.

ומה נסגר עם שירה, אחותו הקטנה והחמודה של בניה?

הוא סיפר לי שהדיאגנוזה הסופית אמורה להגיע יום לפני הושענה רבה, בינתיים הם מתפללים ומקווים.

(באדיבות אתר "שורש")