מיוחד במינו

שכחה איננה רק סימפטום זקנה, היא גם נשקם הקטלני של כל מי שלא מעוניינים לראות אותנו עוד על המפה. והם לא צריכים לעשות הרבה, רק לגרום ליהודי הקטן לשכוח מי הוא.

4 דק' קריאה

דוד גבירצמן

פורסם בתאריך 18.03.21

שכחה איננה רק סימפטום זקנה, היא
גם נשקם הקטלני של כל מי שלא
מעוניינים לראות אותנו עוד על המפה.
והם לא צריכים לעשות הרבה, רק לגרום
ליהודי הקטן לשכוח מי הוא.
 
 
שכחה היא מין מחלה שקטה, יותר מדי שקטה. אוכלוסיית הסובלים ממנה מגוונת, מכל מוצא, מין וגזע. השכחה פוגעת בתחומים רבים, משבשת את מהלך החיים התקין וגורמת ללא מעט מבוכות ואי הבנות. בקיצור, לא נעים.
 
לא תמיד מופיעה השכחה באופן מוחלט וגורף. במקרים רבים היא מסתפקת רק בהטרדה מן הצד. משמיטה מהתודעה פיסות מידע כלשהן, מוחקת תאי זיכרון אחדים ומחוללת אנדרלמוסיה לא פשוטה. כולנו מכירים מן הסתם את תחושת הזוועה של מרדף זיכרון מתעתע. פיסת מידע מופיעה לפתע פתאום, מציצה לרגע ונעלמת אל אפילת השכחה. הסקרנות ניצתת, המידע החלקי מדגדג בקצה המוח, אנחנו חייבים לדלות אותו משם. מנסים לעודד את המידע הסורר, מדרבנים, מתחננים, זועקים… ומאומה! השכחה מסוגלת לשטות באדם עד אובדן עשתונות. לא עלינו.
 
שכחה איננה רק סימפטום זקנה, שכחה היא גם נשקם הקטלני של כל מי שאינם מעוניינים לראות אותנו עוד על המפה. והם לא צריכים לעשות הרבה, רק לגרום ליהודי הקטן לשכוח בעצם מי הוא.
 
שכחה – חרב על צוואר הנשמה
 
אחת ההתמודדויות הקשות יותר שחווה עם ישראל מעודו, הייתה תקופת הכיבוש היווני בירושלים. הייתה זו מלחמה, לא מלחמת גופים, אלא בעיקר מלחמת תרבויות. חז"ל מדגישים שהיוונים, שלא כמו עמים אחרים, לא ביקשו להשמיד את הגוף היהודי. המטרה שלהם הייתה הנשמה היהודית. את הגוף הם דווקא הציעו לטפח, בדרכם שלהם.
 
גוף הורגים בעזרת חרב. נשמה איך?
 
נשמה יהודית בת אלמוות היא, הכוח היחידי המסוגל לאיים עליה הוא שכחה. נשמה יהודית שאיננה יודעת ממעלתה, אינה מודעת לייחודיותה, איבדה דופק. עולמן של נשמות אין 'המון', הנשמה יחידה כפי שמחוללה יחיד הוא. נשמה יהודית חלק אלוק' ממעל היא, חתיכה מבורא עולם. וכפי שהוא יחיד ואין בלתו, כך גם יצירת כפיו ועצם מעצמיו נחשבת יחידה. רבי רבבות נשמות משוטטות בעולמות, וכל אחת מהן יחידה ומיוחדת במינה.
 
הייחודיות היא נשמת אפה של נשמה יהודית. מסיבה זו אנשים נוטים לחפש בעצמם תמיד דבר-מה מיוחד. משהו שאין בכל אדם אחר. הדבר המיוחד הזה הוא תמצית הנשמה. ואת הדבר הזה, בדיוק אותו, ביקשה תרבות יוון לשדוד. חז"ל מגדירים את מגמתם של היוונים בשתי מילים: "להשכיחם תורתך" – שכחה. התרבות היוונית הצועדת כביכול לפנים, איימה דווקא בצעדיה המודרניים והמתקדמים לשלול מהנשמות את הנכס היקר ביותר – הייחודיות. תרבות יוון פיתחה את מופעי הענק, הקימה אצטדיונים אדירים, בנתה תיאטרונים והחדירה לעולם את רוח ההמון. תרבות יוון צועדת בראש כל חוצות, בפרהסיה, היכן שניתן לבוא במגע עם הציבור, להתערבב עם ה'כולם'.
 
התרבות הזו הלכה והתפתחה עם השנים, התרחבה ושינתה את פני העולם לחלוטין. צנעת הפרט הפכה מצרך בלתי מצוי. הכל ידוע ומדובר, מתוקשר ומעודכן.
 
יחד עם היציאה אל הפרהסיה ואובדן הייחודיות והזהות, אבד במידה כואבת גם הקשר המיוחד עם 'יחידו של עולם'. הקשר עם בורא עולם מבוסס על ייחודיות. המוניות וקשר אישי אינם צועדים יחדיו. קשר חייב להיות מקודש – מיוחד, נבדל מכל גורם חיצוני. קשר של נשמה יהודית עם בורא עולם הוא הנכס האינטימי ביותר שיכול להימצא ברשותו של נברא. ואת הקשר הזה ביקשה מלכות יוון לעקור. הם ציוו על עם ישראל: 'כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל'. תחקקו זאת, תפנימו וגם תנחילו הלאה, שאין לכם שום דבר מיוחד עם בורא עולם, חס ושלום.
 
ואיך יוצרים נתק איום שכזה? פשוט מאוד, מטפטפים ליהודי הקטן שוב ושוב, 'אינך מיוחד, אדם אתה, אחד מתוך המון'. נשמה נטולת ייחודיות, עקורה מן השורש היא. נטולת קשר ופשר. 
 
קיימות בעולם שתי רשויות, רשות היחיד ורשות הרבים. היהדות אינה מייצגת 'צד חזק' ברשות הרבים. בחוצות העיר שולטים שלטי חוצות, פרסומות ומשיכות, תאוות ומותרות. החוץ מארח נפלא את כל מה שנוגע לחיצוניות. הפנימיות מיוצגת שם לא הכי טוב. נשמה מקומה בבית פנימה, וגם נשמת היהדות רוחשת בעיקר בפנים, ברשות היחיד.
 
מסיבה זו, המציאות המאיימת ביותר על חיים יהודיים היא 'עם ככל העמים'. ברגע בו ייראה עם ישראל חלק אחד מתוך גלובוס, גוש כלשהו בין תרבויות ועמים, בו ברגע אבדה מציאותו, אבדה נשמתו. עם ישראל מכונה 'העם הנבחר' משום שבורא עולם בחר בו, רומם אותו והדגיש אותו. לא על מנת לזלזל באחרים! ממש לא. רק אדרבא, כדי להיות מקור אור עבור העמים. מקור אור יכול למלאות תפקיד יעיל כל עוד הוא עצמו מואר, מיוחד.
 
אחד יחיד ומיוחד
 
הייחודיות היא מהותו של האדם בכלל, ושל היהודי בפרט. מדרגת ה'מדבר' נעלה ממעלת ה'חי' והדבר בא לידי ביטוי במידת היחודיות. באדם נאמר 'כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות'. בני אדם מטבעם שונים זה מזה, מיוחדים ונבדלים. בעלי חיים זהים יותר. את השוני, וממילא גם את הנבדלות, יוצרת הנשמה. המהות הפנימית, כמה שהיא נעלה ומיוחדת יותר, כך היא הופכת את הדמות המגלמת אותה לבעלת ייחודיות מודגשת יותר. 
 
תרבות יוון הדגישה את הגוף על פני הנשמה. היא זו שפתחה את תרבות הגוף, העצמת החיצוניות עד כדי פולחן וסגידה. אם הנשמה מטבעה ייחודית ומיוחדות, הרי שהגוף בדיוק להיפך, כל מהותו אומרת 'אותו דבר'. בני אדם בחיצוניותם שונים, אך השוני הזה נובע בעיקר מפנימיותם השונה. לכולם רמ"ח איברים ושס"ה גידים. הפרצופים כולם מכילים בדרך כלל, זוג אוזניים, שתי עיניים, אף ופה. ובכל זאת ,כל אדם עולם אחר לחלוטין. השונות הזו נובעת מבפנים. על כך נאמר: "חביב אדם שנברא בצלם". חביבות היא מיוחדות, האדם חביב בכך שנברא בצלמו של אלוקים – מיוחד ויחיד כמותו.
 
את החביבות הזו ביקשה מלכות יוון הרשעה לעקור. להחדיר בליבו של היהודי תחושה של 'סתם כך'. עבור נשמה יהודית, תחושה שכזו מסוכנת יותר מכל איום גופני אחר. זהו איום על המהות, על הזהות. זאת חרב על צוואר הנשמה.  
 
בחסדי שמים מופלאים ניצחו המעטים את הרבים. היחיד, המועט והמיוחד, ניצח את תרבות ההמון. בני חשמונאי, בסייעתא דשמיא מופלאה, השיבו לעם ישראל את הייחודיות. החזירו לעם את נשמתם. אך בעומק הדברים, הנס של חג החנוכה היה הרבה יותר מניצחון. נס חנוכה מהווה פתרון לפרדוקס סבוך ועמוק.
 
העולם הזה מציב את הנשמה היהודית בפני סתירה לא פשוטה. מצד אחד, מצווה האדם על אחדות וחיבור עם זולתו. מצוות שבין אדם לחברו מחייבות אותנו להתחבר ולהתקשר עם הסובבים, להעניק לזולת לדאוג לשלומו, להתעניין בו. מאידך, היהדות מעניקה לנשמה מקום אישי ביותר. יש לנו את ההתבודדות ואת העבודה שבלב. נקודת העצמיות נחשבת נכס יקר וחיוני ביותר בעבודת הבורא. המחוזות הללו עלולים להיתפס כסתירה.
 
אבל לחנוכה הפתרונים…
 
ניצחון היחיד על הרבים
 
חנוכה הוא חג של אור. אור מטבעו, נועד עבור זולת. האור מקרין כלפי חוץ, כל מהותו הענקה, נתינה ופרגון. המצווה היחידה בחנוכה מצטמצמת בנר קטן. נר שנועד עבור 'פרסומי ניסא', ופרסום כידוע, פונה אל הסביבה. פניה אל הסביבה עלולה להיות מסוכנת. בשעה שמבקשים להאיר לאחרים, יש לשים לב שלא לאבד בדרך את הזהות האישית.
 
נר מבטא ייחודיות. הנר מיוחד לא רק כלפי עצמו, אלא גם ובעיקר כלפי ההמון. 'נר לאחד נר למאה' נאמר. אור הנר מאיר לרבים כמו ליחיד. וזה אומר, שהמוניות איננה משפיעה על ייחודיותו של הנר. הנר מגלם את האחדות המוחלטת, כזו שאיננה מאוימת מההמון. מי שאינו מאוים מההמון יכול להאיר להם, לגלות את האחדות בתוך הריבוי.
 
בחנוכה הופך כל אדם לנר דולק. בכוחו להאיר לאחרים, לגלות אצלם כמו אצלו את נקודת הייחודיות המיוחדת. להזכיר לו ולזולתו את נקודת ההתקשרות הייחודיות עם יחידו של עולם. 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה