מילה קטנה אבל ענקית!

מילה קטנה אבל וענקית! שמלמדת
אותנו ואת ילדינו לשמוח בכל מה שיש
לנו כי כשיודעים להודות – שמחים יותר.
כשבודקים מה חסר – מרירים יותר…
 
 
אנחנו מלמדים את ילדינו לומר תודה, וחושבים שבזה הרגע לימדנו אותם נימוסים טובים. אבל אמירת תודה היא הרבה מעבר לנימוסים. אמירת תודה מתוך כוונה היא קבלה הבאה מענווה אמיתית.
 
אמירת תודה מלמדת את ילדינו ואותנו לשמוח בכל מה שקיבלנו, להתרגש ולהודות. לדעת שזה לא רק מנומס לומר תודה, מכיוון שהרבה דברים חשובים ביסוד חינוך ילדינו (ועצמנו) עומדים מאחורי המילה הקטנה הזו.
 
בפתח ביתי עמד בנה של שכנתי בן השלוש. בעיניים ענקיות הביט בי כשפניו זורחות כמו השמש ואמר: "תודה!". העיניים שלו ממש חייכו אלי. נכון, הן היו קצת מבוישות אבל אי אפשר היה לפספס את החיוך שקרן מתוכן.
 
אמו עומדת מאחוריו ורווה נחת. "הוא כל כך שמח עם השוקולד".
 
לא יודעת כמה שמח, אבל  היא שלחה אותו להודות. שהרי לא יתכן שנקבל דבר מה ולא נודה עליו! זה לא משהו שמגיע לנו. זה משהו שמישהו חשב עלינו ונתן לנו. זה מאוד משמח וזה דורש הכרת הטוב.
 
אז הוא בא ונקש על דלת ביתי, וכשפתחתי הביט בי במבט מבויש אבל בעיניים מלאות אור ואמר "תודה!"
 
התרגשתי. כמה מתיקות וקסם במילה פשוטה הבאה מפיו של בן 3 טהור עיניים ולב, המגיע במיוחד כדי להודות? הוא אפילו לא טעם עדיין מהשוקולד, כי קודם כל צריך לומר תודה.
 
מילה קטנה אבל וענקית!
 
מילה המלמדת אותנו לשמוח בכל מה שיש לנו ובכל מה שאנו מקבלים. כי כשיודעים להודות – שמחים יותר. כשבודקים מה חסר – מרירים יותר.
 
אני מביטה סביבי ותוהה אם אזכור להודות על הכל. על כל החסדים שעשית עימי. אז תודה רבה לך השם! על כל החסדים הקטנים בכל רגע ובכל יום.
 
מרוצה כילדה אני מביטה סביבי ויודעת שמישהו דואג לי, מישהו מעניק לי מתנות בלי סוף.
 
בפעם אחרת נקשה בת ה-5 על דלת ביתי. מחייכת בביישנות ומושיטה לי פתק עליו מצויר משהו וכתובה המילה "תודה!"
 
וופל מצופה אחד! שמחה גדולה ו"תודה!".
 
תודה. כמה פשוט וקסום. כמה מרגש.
 
כך מתעצמת בילדים השמחה. כך הם לומדים לשמוח במה שיש להם, במה שהם מקבלים. זה לא מובן מאליו. אף אחד לא חייב להם. זאת הפתעה נעימה שיש לברך עליה ולהודות.
 
ההבדל בין הקבלה לטעימה על ידי אמירת תודה, משפר את טעם הממתק ומעלה את כוחו למופלא ומיוחד.
 
ילדים שאינם יודעים להודות, אותם המביטים במבט מבקר במתנותיהם, יתקשו לשמוח. "מה?!? זה הכל?" "אה, יש לי כזה…" או, "אני בכלל לא אוהב את זה…"
 
הרבה רגעים בחייהם עוברים בספירת החסר ואי ההתאמות. הרבה רגעים של שמחה מבוזבזים על תסכול ומרמור. גם בהמשך חייהם, כבני אדם בוגרים, ימשיכו לחפש את השמחה, את האושר, אבל יתקשו לגלות אותו גם כשהוא מולם ממש. 
 
מבטו של בן השלוש מלווה אותי בכל מקום שם יש לי לתת משהו. בכל מקום שקיבלתי משהו. המבט השמח והנרגש רק מעצם הנתינה.
 
האם נשכיל להיות קטנים, פעוטים ונרגשים מול הקב"ה? האם נבדוק את מתנותיו או שנברך עליהם בשמחת  ונודה לו בכל לב?
 
כמצוות אנשים מלומדה, בטרם טעימה אנו מברכים. לעתים מתוך הרגל שוכחים להטעים את ה"ברוך אתה" את ה"תודה לך השם על חסדיך שגמלת עימנו".
 
השמחה בכל מה שקיבלנו צריכה להתחדש בכל יום במה שיש, למלא את רגעינו בקסם של תשומת לב ותחושת שייכות לעולמו המופלא של הקדוש ברוך הוא.
 
כי עולמו הוא עולם מלא נתינה.
עלינו רק לאסוף.
ולהודות.
כך נבנה האושר הפרטי שלנו.
נדבך אחר נדבך.
 
כי הרבה חסדים קטנים הוא עושה עימנו:
 
חיוך של שכן/ה בבוקר.
הקופאית שמסייעת לי בהנחת המוצרים.
הילדים שקמים שמחים בבוקר, שמחים בארוחה שהכנתי.
הבלגאן החוגג בבית כי הילדים משתוללים ברוך השם.
הבוס המפרגן לעבודתי.
השמששמאירה לאחר ימים של חורף.
יום חורפי מפתיע בתוך הקיץ שכבר חשבנו שהוא פה.
 
המון רגעים קטנים וקסומים יכולים להזרים לעינינו ניצוצות ולגופנו כוחות של שמחה, ואהבה לעולם שנברא כולו עבורנו – עולם שכולו חסד.
 
ואנחנו במקום לבדוק מה חסר לנו, נמנה את האוצרות שיש בידינו. במקום לתהות מה נקבל, נבדוק מה נוכל לתת, מה נוכל לעשות עבור משפחתנו וזולתנו.
 
הכוח לעשות הוא הכוח של התודה על כל מה שקיבלנו.
 
אם קיבלנו, שמחנו וגם אמרנו תודה, אם ידענו לקבל – ודאי שנדע גם לתת.
 
כי משלו אנחנו נותנים.