מישהו תמיד אשם

היא לא רצתה להמשיך את
השיחה. הרגישה קפואה בפנים.
נמאס לה להרגיש כמו השעיר
לעזאזל של המשפחה למה היא
תמיד האשמה?!?
 
 
זה היה ביום ראשון אחרי הצהריים. מיכל, אישה בשנות החמישים לחייה, הכינה את הבית לקראת האורחים שאמורים להגיע. הגינה אמורה להיות המקום המרכזי בו תתקיים מצוות הכנסת האורחים, לכן זו הסיבה שמיכל הזדרזה לסדר את הבלגאן שהיה שם. עם זוג כפפות העבודה שלה היא החלה לגזום את כל העשבים השוטים שצמחו בפראות על הטרסה הגדולה. החום של חודשי הקיץ הכה על ראשה ללא רחם.
 
"רונית", קראה מיכל לבת העשרה שלה, "את מוכנה לשים איתי יד כדי שנסיים כאן יותר מהר?" רונית יצאה החוצה, ראתה את אמא שלה בקושי נושמת מהחום הכבד, ואמרה "אני קצת עסוקה עכשיו. תשאירי לי את זה ואני כבר אטפל בזה יותר מאוחר".
 
"אני צריכה את העזרה שלך עכשיו, רונית. העשבים האלה מתישים אותי. הם תקועים באדמה. מה זה לאסוף אותם מאוחר יותר לעומת העבודה הקשה הזו? וחוץ מזה, עוד מעט האורחים יגיעו, זה לא יכול להישאר כאן".
 
"אל תדאגי אמא, אני מבטיחה שאעזור לך יותר מאוחר" השיבה רונית.
 
מיכל הייתה המומה כשראתה את בת העשרה שלה מפנה את גבה ופשוט נכנסת הביתה.
 
כמעט עברה שעה ורונית הביטה על אימה מהחלון הגובל לטרסה, רואה איך היא עוקרת עשבים מהטרסה בחום הנוראי. באותם רגעים מיכל כבר הרגישה פגועה מההתנהגות של בתה, אחרי הכל, היא עשתה את הכל לבד ולבת שלה לא אכפת. עובדה, אפילו כוס מים היא לא הציעה לה. מיכל סובלת מאסטמה והחום לא הטיב איתה. שאיפה ממשאף האסטמה והיא מרגישה קצת הקלה. ואולי היה באקט הזה גם משהו לעורר את תשומת ליבה של הבת…
 
"אמא, הכל בסדר?"
 
"לא, אני לא בסדר", השיבה מתוך כעס כשהיא כבר לא יכולה לשאת את ההתנהגות של בתה.
 
"אה, הנה את מתחילה עוד פעם לכעוס, נכון?" הטיחה בה רונית. "למה את צריכה להתעצבן בכל פעם שאנחנו לא באים לעזור לך מתי שאת מחליטה? למה אני צריכה לעזוב את כל מה שאני עושה ברגע שאת החלטת שצריך לנקות את הטרסה?"
 
מיכל ניסתה להשיב מתוך ישוב הדעת ולא מתוך עצבים. "את טועה, עד לרגע זה לא כעסתי בכלל, אבל בכנות, רונית, ההתנהגות שלך מאוד פוגעת. נכנסת הביתה והשארת אותי לעשות את כל העבודה הקשה הזו לבד. למה את לא מגישה עזרה כשמבקשים ממך?"
 
"למה את לא יכולה להיות כמו כל האימהות, הא?" הטיחה בה רונית. "באמת, את לא אמא נורמאלית!"
 
מיכל בחרה לא להגיב, לעומת רונית שנכנסה הביתה ורצה אל אבא שהיה עסוק במשהו אחר לקראת בואם של האורחים. "אתה רואה" אמרה בסערת רגשות, "אמא עוד פעם עם מצבי הרוח שלה… היא כל כך קרה אלי. אמרתי לה שאעזור לה עוד מעט לאסוף את העשבים מהטרסה אבל זה לא היה מספיק טוב בשבילה".
 
"אל תדאגי, רונית, אדבר על זה עם אמא".
 
בינתיים, מחוגי השעון ממשיכים לזוז קדימה ועוד 25 דקות האורחים יגיעו. מיכל צריכה להספיק להתקלח. בחדר, כשהתארגנה למקלחת, אבי נכנס וניסה לברר מה קרה עם הילדה. "מה קרה שם בחוץ עם רונית, היא אמרה שדיברת איתה שוב בקרירות".
 
מיכל הרגישה שהיא עומדת להתפוצץ. עכשיו גם בעלה מטיח בה ביקורת כזאת?!? "מה פתאום! ביקשתי ממנה בצורה מאוד יפה לעזור לי והיא סירבה ונכנסה הביתה".
 
וזהו. היא כבר לא רצתה להמשיך את השיחה. היא הרגישה קפואה בפנים. הרבה מפגשים והדרכה היא קיבלה מאז שהרגישה כך בבית בו גדלה – השעיר לעזאזל של המשפחה. ושוב, היא מרגישה איך הפצע עוד מהימים ההם ממשיך לדמם. היא הרגישה נבגדת – בפעם הראשונה מהבת, ועכשיו, וגרוע יותר, מבעלה. היא העדיפה לשמור על שתיקה. שתיקה מול בעלה, אבל לא בשיחה עם בורא עולם, זו שעשתה כמה דקות לפני שהאורחים הגיעו.
 
"השם, אני מה זה כועסת… אתה בטח יודע מה עובר עלי בתוכי, מה אני רוצה לעשות לשניהם. למה אתה עושה לי את זה? למה ההתנהגות הזו רודפת אותי וממשיכה להציק לי? מה, לא מספיק מה שעברתי בבית הוריי? אני לא מצליחה להבין, השם, למה? אז, לפני שהבנתי שאתה בתמונה, חשבתי שאלה ההורים שלי ואחי, היום אני יודעת שהכל ממך, רק שזה לא עוזר לי. השם, אני מצטערת. אני לא יכולה לדבר איתך יותר. אני חלשה. אני יוצאת מהחדר ואומרת לשניהם מה אני חושבת על איך שהם מתנהגים אלי. נמאס לי שכל הזמן מאשימים אותי".
 
משום מה, מיכל לקחה את מפתחות הרכב שלה ורצה החוצה, נכנסה לרכב ושוב פנתה לבורא עולם: "השם, אם אתה שם, אתה בטח רואה שאני נמצאת בנקודת שבירה לא קטנה בחיי. זה כואב לי מאוד, אני לא יכולה יותר. הכעס הזה אוכל אותי מבפנים. אני חושבת שאני צריכה להציל אותי מעצמי. תעזור לי בבקשה, שאכנס הביתה עד שאהיה רגועה, בבקשה אבא, למען המשפחה שלי, למען חיי הנישואין שלי, אל תיתן לי לזוז מכאן עד שאירגע!"
 
מיכל הניחה את ראשה על ההגה ודמעות החלו לשטוף את פניה.
 
ההרגשה הייתה נפלאה והיא לא הפסיקה להודות לבורא עולם.
 
כשנכנסה הביתה, האורחים בדיוק החנו את הרכב בכניסה לבניין. את השעות הבאות העבירה מתוך שמחה ומצוות הכנסת אורחים שבורא עולם זימן לה בתזמון מושלם. היא הרגישה טוב עם עצמה.
 
מאוחר יותר, כשהאורחים עזבו והילדים הלכו לישון, מיכל נכנסה לחדר העבודה של אבי. "יש לך כמה דקות, אנחנו צריכים לדבר. חשבתי על מה שקרה היום בצהריים ומאוד חשוב שנדבר על זה".
 
"בודאי", השיב אבי כשהוא סוגר את הספרים והקלסר בהם היה שקוע. בהתחלה, אבי רב עם מיכל, אבל הפעם היא הייתה מוכנה למתקפה שלו. היא הרגישה את האמת של בורא עולם שנמצאת איתה. המחשבה הזו נתנה לה כוח ורוגע בעוד בעלה ממשיך בהטחות וההאשמות שלו כלפיה. גם הפעם חיצי הביקורת נורו ממנו לעברה, אבל מיכל אמרה רק משפט אחד: "חשוב שתדע, למען הילדים, שאסור לתת להם לגרום לנו לריב, ובטח לא לפגוע בכבוד אחת של השני ועוד לידם".
 
וזהו.
 
במהלך הערב, כשמיכל הלכה לחדרה, היא עברה ליד החדר של רונית ושמעה את אבי מדבר עם בת העשרה שלהם. אחרי רבע שעה רונית נכנסה לחדר של מיכל והתנצלה. "אמא, אני מצטערת על איך שדיברתי והתנהגתי אליך היום. את סולחת לי?"
 
"בודאי שאני סולחת", השיבה כשהיא מחבקת את רונית, "ואני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך".
 
אחרי השיחה המתוקה עם רונית, ואחרי שנתנה לה נשיקת לילה טוב, מיכל לקחה את הטלפון וחייגה. "הלו, אמא, זאת מיכל. סליחה שאני מתקשרת עכשיו… פשוט רציתי לומר לך לילה טוב ושאני אוהבת אותך".
 
 
* * *
ד"ר זאב בלן הוא פסיכותרפיסט העוסק בתחום למעלה מ-32 שנים. ד"ר בלן מטפל ומאמן בעזרת האמונה (אמונה קואצ'ינג) ועל פי משנתו של רבי נחמן מברסלב. מוזמנים לבקר בבלוג החדש של ד"ר בלן.