מכתב של בעלת תשובה

כל חיי גדלתי עם תודעה של אנשים דתיים סביבי וכולם חיו את חייהם.
 
גם אני.
 
תמיד חיפשתי תשובות למלא שאלות. תמיד היו לי חלומות. תמיד היו לי הרהורים, תמיד היה ברור לי שיהיה בסדר.
 
אני שונאת את דרך השלילה, באמת, אבל פעמים רבות הרגשתי לא שייכת למקומות שהייתי בהם.
 
השינוי התחיל אחרי שלמדתי שנה אחת באקדמיה, ובסוף השנה מצאתי את עצמי עוזבת את המקום ו… נשארת עם חלומות והרבה תחושות עמומות של 'או.קי, מה עכשיו?'
 
זה היה עבורי כישלון מוחלט, מכיוון שבחברה בה גדלתי תואר נחשב לבסיס של החיים, בערך. אז אחרי שעזבתי התחלתי להיות מתויגת עם קהל ה"מחפשים, תועים ולא מוצאים את עצמם". רק חסר היה שאקח תרמיל ואטוס לאיזה טיול בהודו (כן, גם הצעות בכיוון הזה קיבלתי…) אלא שלא הרגשתי בכלל שאני 'מחפשת'. בכלל לא הרגשתי לא יודעת. הרגשתי שאני מאוד ממוקמת, מאוד יודעת מה אני רוצה, ומאוד שמחה. אבל להיות היחידה שחושבת את זה בתוך קהל עצום של אנשים שחושבים שזה לא כך זה באמת מבלבל, אפילו מסעיר ומנער את הנפש פנימה בטלטלות קשות ובשאלות נוקבות.
 
שנה שלמה ניסיתי לחפש תשובות ל'למה עזבתי?'. ניסיתי לחפש מקצועות אחרים, ניסיתי לעבוד בעבודות מצליחות, ניסיתי להתחקות אחרי אנשים שהיו נראים לי "נורמאליים". אבל רק הלכתי לאיבוד.
 
לא ידעתי כלום. לא ידעתי מי אני, מה אני, מהם תחביביי ומהן האהבות שלי. הייתי כל הזמן במסלול של למעלה למטה, למעלה למטה…
 
בתוך כל הבלבול הזה, מה שהכי ציער אותי הייתה התחושה הפנימית הברורה שאני יודעת טוב מאוד מי אני ומה אני ולאן אני שייכת, אלא שאני לא מצליחה להכריז על זה, אפילו מבפנים. וממילא, גם להתחיל לחיות את אורח החיים ואת האמונה שלי. הייתי נטועה ונעוצה עמוק עמוק באדמת ה"מה יגידו" ו"איך אראה", שלא אתפס כבן אדם הזוי, אופטימי מידי, חי בסרט שכזה.
 
זה היה בית כלא פנימי, תרתי משמע. כמה קשה להתייצב מול האמת הפנימית ולומר הכי החלטי שאפשר 'לכאן אני שייכת!',  'את זה אני רוצה לחיות'.
 
כי החלטות כאלה, מה הן אומרות? שאנשים יעריכו אותי פחות? שאראה דוסית? שאדבר בשפת האמונה של בעז"ה וב"ה? שילדיי לא יראו סרטים ויבלו בקניונים? שבעלי ילמד תורה ואותי, אשתו, זה ישמח? שאאמין ואקווה לביאתו של גואל צדק במהרה בימינו? שאצפה ל"לא מוחשי"? שאקשיב ואשמע לעצת הרבנים? שאקבל דברים בשמחה ובאמונה גם אם לא ברור איך? שלא ארקוד בקהל מעורב? שאשמור על צניעותי?
 
זאת הכרזה. זאת באמת הכרזה.
 
אבל מגיע שלב שבו אין ברירה. שאת מבינה שאם לא תעשי את זה עכשיו, לא תוכלי לחיות את חייך. ולא משנה כמה אנסה לגרש ולטאטא את האמונה והתשובה מליבי, היא כל כך עקשנית ונטועה חזק שם. אבל אני לא מוכנה ללכת. מה לעשות? להמשיך לחיות את החודשים הבאים בשקר רק כדי לא להיראות? או להתחיל להכריז על זה, בעיקר בתוכי, שזאת אני וזהו?!
 
אין ספק שמדובר בשינוי של החיים. תוכניות שלמות שרקמתי בתור ילדה כרגע נגנזות. אך יש עולם שלם חדש שנפתח בפניי, ובלי להסכים לפתוח את הדלת לאפשרויות שהוא טומן בחובו, לעולם לא אצליח לטעום עד הסוף מיוקרתו ויופיו ואחיה, חלילה, כשאני מרגישה חצויה. וכבר אמרו חז"ל, שאין שמחה כהתרת הספקות. אין דבר גדול יותר מלהרגיש חלק ממשהו, שאת שייכת למשהו. בטוחה ובוטחת. להכיר בי, באישיותי, באמונתי ובדרך חיי.
 
בבוראי.
 
זה הרגע לשאת בו תפילה קטנה ומתוקה מעומק הלב לבורא עולם שיזכה אותנו להיות מקולפים מהקליפות המסתירות, ולזכות לחשוף את האור הגדול שבנו בלי לפחד כלל, בלי הרהורים ובלי ספקות! להיות בטוחים בהשגחתו ובאהבתו אלינו תמיד.