סעודה שלישית וחבלי משיח

מדוע חבלי לידה הם תנאי לביאת
המשיח? מדוע עלינו לעבור חבלים
וייסורים אלו? מה הקשר לסעודה
שלישית, ואיך זה קשור להתפוררות
הכואבת לה אנו עדים היום?

חבלי לידה, על פי המדרש בילקוט שמעוני, מושווים לסבל אותו אנו חווים.

חבלי לידה יש בהם משהו מן ההטעיה. בתחילה, עם הצירים הראשונים, קל להתעלם מהם, משום שהם קלים ובאים בהפסקות ארוכות. אולם ככל שתהליך הלידה הולך ומתקדם, הצירים הולכים ומתגברים, והכאב נעשה חריף יותר ויותר. ואז, כאשר נראה שהיולדת כבר אינה מסוגלת עוד לשאת את הכאב, יוצא הוולד, וחיים חדשים באים לעולם.

לחבלי לידה כאלה אנו עדים כיום. איננו יודעים כמה זמן תארך הלידה, אולם דבר אחד ודאי – בעזרת השם, הלידה תתרחש.

בינתיים, מותר לנו לשאול האם אפשר להקל על הסבל, האם אפשר להגן על עצמנו מפני הצירים המכאיבים הללו, וגם לשאלה זו יש בפי חכמינו תשובה: "מה יעשה אדם ויינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים ויהיה זהיר בסעודה שלישית".

העצה לעסוק בתורה ובגמילות חסדים מובנת מאוד ואינה דורשת הסבר, שהרי מי שעוסק במסירות בתורה ובמצוות ומושיט ידו לזולת באהבה וחסד, חייב בודאי ובלא ספק להפוך לאדם טוב יותר, רוחני יותר. אך העצה להיות זהיר בסעודה שלישית, להקפיד על אכילת הסעודה השלישית משלוש הסעודות שחייב אדם לאכול בשבת, עצה זו אינה מובנת – כיצד מסייע דבר זה להינצל מחבלי משיח?

אנחנו מצווים על אכילת שלוש סעודות בשבת – האחת בליל שבת, השנייה בשבת ביום, לאחר התפילה, והשלישית – אחר הצהריים או לפנות ערב, סמוך ליציאת שבת המלכה. על ידי שלוש הסעודות האלה אנו חולקים כבוד לשלושת האבות וכן לשלושת חלקי התנ"ך (תורה, נביאים, כתובים), וכן אנו זוכרים ומזכירים בזה את שלוש סעודות השבת של מָן שסיפק לנו ה' במדבר (שמות טז, כה).

סעודה זו שעם יציאת השבת מכונה לא רק "סעודה שלישית" אלא גם "שלוש סעודות", והטעם שנתנו חכמים לכך הוא מפני שהיא שקולה כנגד כל שלוש הסעודות, שכל שלוש הסעודות כלולות בה.

זמן סעודה זו הוא "עת רצון", זמן ראוי ביותר לתפילה. החוויה של סעודה שלישית טבועה עמוק בנשמתי, וגם כיום אני יכולה לעצום את עיניי ולשמוע את קולם המתוק של אבי הנערץ ושל בעלי האהוב, זיכרונם לברכה, מוליכים את הציבור היושב עימהם בסעודה זו בשירת "מזמור לדוד", מזמור כ"ג שבתהלים, שנהוג לומר ולשיר אותו ב"שלוש סעודות".

"ה' רועי לא אחסר…" אומר המזמור הזה, המדמה את ה' לרועה.

הרועה עושה את מלאכתו בבדידות ותפקידו נחשב נחות. יום אחר יום הוא חייב לנדוד עם צאנו ממקום למקום כדי להמציא להם מקום מרעה. ואף על פי כן לא היסס דוד המלך לכנות את הקב"ה "רועה", וזאת משום שהבין שאהבתו של ה' לעמו היא כה גדולה ומוחלטת, עד שאין כל דבר בזוי בעיניו כאשר הוא נוגע לדאגה לילדיו, לבני ישראל.

אכן, רעיון מופלא ומעודד מאין כמוהו – "גם כי אלך בגיא צלמוות" – בכל מקום שאליו יובילו אותנו דרכי החיים, גם אם יהא זה "גיא צלמוות", מקום שצלו של המוות חופף עליו, "לא אירא רע כי אתה עמדי" – לא נירא ולא נפחד כי נדע שה', רוענו, נמצא עימנו, עומד לצידנו, והוא "בנאות דשא ירביצני" – יוליך אותנו אל נאות דשא, אל מקומות מרעה ירוקים יותר, גם אם ממבט ראשון אין הם נראים כך. ועדיין, קשה להבין כיצד יש לסעודה שלישית, עם שירת "מזמור לדוד" ואמירת דברי תורה בה, כוח כה גדול עד כי היא מסוגלת להציל אותנו מחבלו של משיח, מן הסבל והכאב, מחבלי הלידה, שיבואו עם ביאת המשיח.

בשורשו של עניין זה מונח מסר עמוק יותר.

שתי סעודות שבת הראשונות – בליל שבת ובשבת ביום, נאכלות כאשר אנו רעבים, ואנו באים אליהן בראש ובראשונה כדי להשביע את רעבוננו, מה שאין כן סעודה שלישית. לסעודה זו, שאליה אנו מגיעים שעות מועטות לאחר שסיימנו את סעודת השבת הגדולה והדשנה, איננו יושבים רעבים. לסעודה זו מסובים לשולחן בעיקר לכבוד השבת, כדי לשמוח עימה וכדי לזמר את תהילותיה, על כן נחשבת הסעודה השלישית ככוללת את סעודות השבת כולן.

הסעודה השלישית היא סמל של הפיכת הגשמיות לרוחניות, ובסופו של דבר, זו הרי תכליתנו – להיות יצורים רוחניים משוחררים מכבלי החומריות. זהו דבר שדורנו, דור השקוע כולו בחומרנות וברדיפת תענוגות, צריך עדיין ללמוד.

ועדיין אפשר לשאול: מדוע חבלי לידה הם תנאי לביאת המשיח? מדוע עלינו לעבור חבלים וייסורים אלו? מדוע לא יוכל משיח לבוא בלא זה, פשוט לבוא ולהכריז שהנה הוא כאן? אלא, שבאמת ימות המשיח עתידים להיות בבחינת "סעודה שלישית", סעודה שבה אנו יושבים סביב השולחן לא כדי לספק ולהשביע את רעבוננו הגשמי ולא במטרה להוסיף על הישגינו החומריים, אלא כדי לשמוח בקניינינו הרוחניים.

כדי שדבר זה אכן יקרה, צריכים אנו להתערטל מכל האלילים שאנו מחשיבים אותם יקרים לנו. ועל כן, כל יסודותינו החלולים והריקניים, כל מעוזינו, מבצרי הכוח אשר בם שמנו את מבטחנו – כל אלו יהיו חייבים להתמוטט.

זו ההתפוררות הכואבת לה אנו עדים היום. העולם המאוחד כביכול, הממשל, מוסדות הדת, הכלכלה, המדע והרפואה – כולם הכזיבו, והגרוע מכל, איננו חשים עוד בטוחים ומוגנים בחיי היומיום שלנו. טרוריסטים ומחבלים מתאבדים הפכו לחלק ממציאות חיינו, ואין צבא או כוח משטרה המסוגל להגן עלינו מפניהם. מעורטלים מכל כלי ההגנה שלנו אנו עומדים פגיעים ומבוהלים, ותוהים מהי משמעות חיינו אלה בשעה שכל אלילינו קורסים ומתפוררים לנגד עינינו.

כמה זמן יימשכו חבלי לידה אלו? הם יימשכו עד אשר נבין את האמת שאין פשוטה ממנה: "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים"!

עלינו לתקוע בשופר, לעורר את עצמנו מתרדמתנו וללכת בעקבות קולו של אבינו שבשמים הקורא לנו. אך גם בשעה שאנו עושים זאת, אל לנו להיתפס לייאוש.

כל מסעותינו – האישיים והלאומיים, מונְחים בידי הקב"ה. יש בסופם מטרה, הם הולכים לקראת יעד מסוים שכולנו נגיע אליו. לא לשווא מתפתלות הן דרכי חיינו. קשיינו אינם באים לחינם. לכן, גם כשהדרך קשה, כאשר המסע מפרך, כאשר ליבנו מנתר מתוך מורא ופחד, נזכור שטרם הגענו וטרם ראינו את הסוף – והסוף יהיה טוב! מה שאנו חווים הם חבלי לידה. חזק ונתחזק, משום שבקרוב מאוד נזכה לראות בעינינו חיים חדשים מלאי ברכה, וכאשר הם יבואו, ניווכח לדעת כי כל סבלנו, כל קרבננו, לא לשווא היה.

וכן, יש לנו את הכלים להתמודד ולהתחזק גם בתקופה זו של חבלי לידה, חבלי משיח: "מה יעשה אדם ויינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים ויהיה זהיר בסעודה שלישית".

(מתוך "החיים הם ניסיון" מאת המחברת, הזכויות שמורות להוצאת "בינה")