שיר השירים – ברית אהבה

 

 

אחד מחיבוריו המפורסמים של שלמה המלך ע"ה הוא "שיר השירים", שנכתב בצורת משל, על רעיה המתגעגעת לדודה והוא אליה. בהזכרת חסדי נעוריה הוא מבטא עד כמה צר לו בצרתה, לכן מדבר הוא על נעוריה, נוי יופייה וכשרון מעשיה, ומבטיח שהוא עתיד לשוב אליה. אולם הנמשל הוא, על האהבה שבין כנסת ישראל לקב"ה, והשורות בספר זה מסמלות את ברית האהבה בין הקב"ה לישראל.

 

שבחים לא מעטים נאמרו על ספר זה מפי גדולי הדור. "המשובח שבשירים, המעולה שבשירים, המסולסל שבשירים" –שיבחו חז"ל את ספרו של שלמה המלך (שאותו העלה על הכתב מאוחר יותר חזקיהו המלך וחכמי דורו). הוסיף רבי עקיבא ואמר: "אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים – קודש ושיר השירים – קודש קודשים!", שבחים המתארים את עוצמתו של חיבור זה.

 

פירושו של שיר השירים בדרך הדרש בצורת משלים, הביאה את חכמי ישראל להסבירם באופנים שונים, כל אחד בדרכו המיוחדת, ובכך נמנעה גניזתו. גם פירושו של רש"י על שיר השירים בנוי על שיטת המשלים, ובהקדמתו לפירושו כותב הוא:

 

"ראה שלמה המלך ברוח הקודש, שעתידין ישראל לגלות, גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו (לקב"ה) מכל העמים, לאמר: אלכה ואשובה אל אישי הראשון, כי טוב לי מעתה. ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. וייסד ספר הזה ברוח הקודש…"

 

בשיר השירים לא נזכר "שם השם" במפורש, אולם להלכה נקבע ש"כל שלמה" האמור בשיר השירים – קודש, והרי הוא כשאר הכינויים, ובנוסף "האלף לך שלמה". נוהגים לקרוא את שיר השירים בערבית שבת, לפני קבלת שבת.

 

נתבונן מעט על הסודות שטמן בספרו החכם באדם.

 

 

דברי המדרש מאירים את הפסוקים הראשונים של ספר "שיר השירים". בדבריה "ישקני מנשיקות פיהו", מבטאת כנסת ישראל כיסופים למעלה מיוחדת של אהבה מהקב"ה, שכן המילה "פיהו" קושרת יחד שתי פיות – פי שלי ופה של ‘הוא’. בהתחבר שתי ה’פיות’ יחד, יתגלו לכנסת ישראל סודות שלא נתגלו לאף אחת מן האומות – חידושי התורה שבעל פה.

 

אימתי זוכה האדם לנשיקת הקב"ה על פיו? משיב המדרש ואומר: "היושב ושונה, הקב"ה יושב ושונה כנגדו". שתי המילים "יושב ושונה" מבטאות תנאי מוקדם, כלומר, עמלה של תורה. בלא יגיעה ועמל אין הקב"ה יושב ושונה כנגדו, ככתוב: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". קיום מתן תורה בפועל מאת הבורא לכל יחיד הלומד תורה, מוצא את ביטויו בדברי הפסוק "כי ה’ יתן חוכמה מפיו דעת ותבונה" (משלי ב), נתן לא נאמר כאן, כי אם יתן, שהוא לשון הווה ועתיד. ללמדנו שבכל זמן שאדם עוסק בתורה נותן לו הקב"ה חוכמה, וזה מה שנרמז בנשיקה מפה אל פה ב"ישקני מנשיקות פיהו".

 

אחרי בקשת לימוד התורה שבעל פה מפיו של הקב"ה, באה הדגשה שלימוד זה כה רצוי לנו, עד שלא איכפת לנו שבגללו נהיה מובדלים משאר אומות העולם. מדוע? "כי טובים דדיך מיין", מיין – אלו אומות העולם (שבעים אומות הנרמזות בגימטרייא של ‘יין’). אם כן נאמר כאן: אהבתך ודברי דודיך – היינו דברי סופרים – חביבים וטובים לי מאהבת אחרים.

 

 

הפסוק מתחיל במילה "משכני" המורה לכאורה על סירוב ללכת ללא כפיה וסיים "אחריך נרוצה" שמשמעותו לכאורה הפוכה מלשון הפתיחה.

 

המגיד מדובנא עומד על מדוכה זו בספרו "קול ישורר" (על שיר השירים) ומבאר על פי דרכו, במשל לאדם שנפטרה אשתו והותירה אחריה בן עני ומחוסר אמצעים. האב השתוקק מאוד לסייע לבנו להעניק לו מכל טוב, אך אשתו השנייה מנעה ממנו לעשות זאת. על פי עצת חכמים הלך האב והוציא שטר חוב ובו התחייב לשלם לבנו סך ידוע מחשבון הנדוניה של אשתו הראשונה. תקוותו הייתה שכאשר יבוא הבן עם שטר זה ‘יאלץ’ לפורעו, וכנגד זה לא תוכל האישה לטעון מאומה.

 

לדאבון ליבם של האב והבן גם עצה זו לא הועילה שכן כאשר הבן היה בא לבית אביו כדי לבקש את פירעון השטר, הייתה האם החורגת מגרשת אותו מן הבית בטענה כי השטר מזויף. הבן התייאש וחדל לפקוד את הבית ולתבוע את חובו.

 

לימים פגש האב את הבן ושאלו מדוע אינו תובע את החוב? סיפר לו הבן את אשר עוללה לו אשתו השניה. ייעץ לו אביו: הזמן אותי לבין דין ואז אהיה מוכרח לפרוע. שאל הבן: וכי דרך ישרה היא זו שבן יכוף את אביו לבוא לבית דין, מה יאמרו על זה הבריות? השיב האב: הרי את כל זה תעשה רק כלפי אשתי, בגללה אתה זקוק לשגר את שליח בית הדין לביתי כדי שבעיניה יראה הדבר כאילו אתה מכריח אותי. למעשה, מיד עם צאתי מפתח ביתי ארוץ אחריך בלי כל הכרח. עליך לזכור – סיים האב ואמר – כי רצוני הוא כל העת לגמול עמך חסד, אלמלא אשתי שהייתה בעוכרי.

 

נפשנו היא חלק אלוקָ ממעל, משתוקקת וחושקת תמיד להדבק בבוראה ולעובדו בכל לב. כך הוא טבעו של עולם: חלק שנפרד מדבר שלם נמשך לחזור ולהתחבר אל מקורו. אך מי הוא המעכב אותנו מלקיים תשוקתנו זו? השאור שבעיסה – היצר הרע המונע אותנו מלהטיב דרכנו ומעללינו. לכן שטוחה בקשתנו – "משכני" – כוף את יצרנו! וממילא "אחריך נרוצה"…

 

 

קיום מצוות התורה באהבה ובשמחה מיוסד לדעת המגיד מדובנא (עפ"י ספרו הנ"ל) על שתי אהבות: אהבת המִצְוָה ואהבת המְצַוֵה, הקב"ה. בתורה יש דגש עצום על האהבה השניה: "ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

 

דומה הדבר למתנה הניתנת לאדם. אם הנותן הוא אדם פשוט מצטמצמת שמחת מקבל המתנה לחפץ עצמו. לא כן כאשר מקבלים מתנה מאת המלך, או-אז השמחה במתנה עצמה נשכחת לגמרי ואת מקומה תופס הסיפוק והנחת מן העובדה שהמלך מוקירו ומכבדו.

 

"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלוקיך" – כלומר, עיקר שמחת האדם תהיה בעובדה שכל הטוב שזכית בו ניתן לך מאת הבורא. שכן אם הוא נתן לך והשפיע עליך מכל טוב, הרי זה סימן מובהק לאהבתו אותך.

 

השמחה בקב"ה דומה לשמחת חתן וכלה, לא מחמת שמחתם העצומה, אלא בבחינה שאנו עוסקים בה. בדרך כלל אדם שמח ללבוש בגדים חדשים ובמיוחד כאשר הם נאים והולמים אותו. חתן ביום חופתו לובש בגדים חדשים ונאים ובכל זאת בגלל שמחת יום חופתו, אין שעתו פנויה לשמוח בזה. גודל האהבה והשמחה המתעוררת אצלו בהגיעו ליום נכסף זה, מעמיד בצל את השמחה ביופי הבגדים ותפארתם. דבר זה מלמד אותנו שלמה המלך בפסוק: "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" – עיקר השמחה היא בך ולא בדברי החשק המצויים בחדרו של המלך. אין שום שמחה שיכולה להידמות לשמחה בבורא עולם.

 

 

"שחורה אני ונאוה" – וכי אפשר לשחור להיות נאה? משל לבת מלך שקלקלה בביתה ונזף בה אביה. יצאה והייתה מלקטת קציר חיטים והשחירה. התחילו חברותיה לייסר אותה וללעוג לה. מה היא אומרת להן? "אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש". לא דומה אדם שיצא ממעי אמו כעור, למי שהוא נאה ומתנוון שסופו לחזור להיות נאה. כך כנסת ישראל אמרה: שחורה אני במעשי ונאוה במעשי אבותיי. שחורה אני במצרים – וימררו את חייהם, ונאוה במצרים – בדם פסח ובדם מילה, שחורה אני על הים – וימרו על ים סוף, ונאוה אני בים – זה אלי ואנווהו.

 

משמעות הדברים היא, שבני ישראל בעצמותם ובמהותם קדושים וטהורים כמשמעות ‘נאוה’. מאמינים בני מאמינים הם, ורק לכלוך חיצוני הוא זה שמטנף אותם. באפשרותם להיטהר מעוונותיהם וישובו לזוהרם, שהרי גופם נאה בעצמותו ושחרוריות שבהם אינה אלא מכוח ‘ששזפתני השמש’.

 

גם משורר התהלים דיבר על כך. אף שגם ישראל נמנים עם עובדי אלילים, מגלי עריות ושופכי דמים וחייבים להיות נידונים על כך בגיהינום אמר הקב"ה: "גם אני ארד איתם". כלומר, אפילו כאשר הם עוברים על ציווי ה’, אומר הקב"ה שמכל מקום אתם הוא, ועדיין הם מאמינים בו ובתורתו. כל העבירות שעושים אינם אלא מן השפה לחוץ, ובתוך- תוכם שוכנת נשמת אלוקים. לפיכך, כל מה שחסר להביאם לשלמות זהו צריף וזיכוך ואז יצא זהב וטהור.

  

 

המשנה אומרת: אלמונית ניזונת מנכסי יתומים – כלומר, מנכסי בעלה שהשאיר ליורשיו. וכך נפסק להלכה. אולם על משנה זו נאמר בגמרא: אמר רב יוסף – כיחלה פירכסה, אין לה מזונות. פירוש הדברים הוא, מאחר שכיחלה ופירכסה לקשט את עצמה, ודאי כבר הסיחה דעתה מבעלה והחליטה להינשא שנית, ולפיכך שוב אין לה זכות מזונות מנכסיו.

 

מאז גלינו מארצנו, כנסת ישראל היא בבחינת אלמנה חיה. לא רק העיר רבתי עם – ירושלים עיר הקודש – הייתה כאלמנה, אלא גם אומתנו כולה – רבתי בנביאים ובקודשי עליון – הייתה כאלמנה. אומנם כל זמן שהיא נשארת נאמנה לברית עם הקב"ה וזכרו חרות על לוח ליבה, ממשיכה באורח החיים שהתווה לה ושומרת על כל ציוויו, מחויבים עושי דברו ואפוטרופוסיו לפרנסה מאוצרותיו, והיא זכאית לדרוש מהם כל צרכיה ומחסוריה. אולם אם היא בוגדת בו ואינה שומרת אמונים לו ולמצוותיו, פושטת היא את הקודש שלבשה בכלולות הר הסיני, ומתחילה לפרכס ולקשט את עצמה בתורות ובשדות זרים, ועל כן מפסידה מזונותיה וכל זכויותיה כאלמנה, כיון שנתנה עיניה באחר.

 

בשיר השירים מתואר דו-שיח בין הקב"ה לכנסת ישראל:

 

שואלת כנסת ישראל את שאהבה נפשה: "הגידה נא לי…שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך?", ופרשו רבותינו את המילה ‘עוטיה’ מלשון אבלות. כלומר: הגידה נא לי, מדוע אני שוממה ואבלה כאלמנה בין שאר האומות שהן שמחות ושאננות?

 

משיב הקב"ה בצער: "אם לא תדעי לך היפה בנשים" – אם טרם עמדת על סיבת הדבר מדוע את אבלה כאלמנה ועזובה בין האומות, "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים". לא עלי תלונתך אלא הקולר תלוי בך, שכן בגדת בי ונתת עיניך באחרים. התחלת להתקשט בעדיים והרחקת עצמך ממני ומתורתי לחנך בנייך.

 

אם רוצה את להיות שמחה ושאננה ככל האומות, ממשיך הקב"ה בדברי תשובתו, עליך לרעות את גדיותיך "על משכנות הרועים" – ללמדם ולחנכם בדרך התורה שהתוו ה"רועים"- הנביאים הקדושים ורועי ישראל בכל הדורות.

   

   

הרגל נעשה טבע, על כן כאשר רוצה האדם לעקור דבר שהתרגל בו, נדרש ממנו מאמץ גדול ועליו להרבות במעשים הפוכים מאלה שהורגל בהם.

 

דומה הדבר לשור המועד, שכיון שהוחזק נגחן שוב אינו חוזר לתמותו עד שתהיינה לו שלוש הזדמנויות לנגוח והוא ימנע מלעשות כן. לאור דימוי זה היינו מצפים כי אדם מישראל שהורגל בעבירה מסוימת יצטרך להרבות בפעולות הפוכות ממנה, כדי להתנער מהרגלו הרע, בדומה לשור המועד. אך לא כן הדבר. הנביא יחזקאל אומר: "ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שוב מרשעו" – אין צורך בעבודה ממושכת של עקירת החטא, אלא ביום ששב החוטא מחטאו, שוב אין מזכירים לו עוונו. והסיבה נעוצה בכך שישראל טהורים במהותם, ורק סיבות חיצוניות מכשילות ומביאות אותם לידי חטא.

 

זהו פשר דברי המדרש על "אני היא וחביבה אני" – גם כשאני מלוכלכת בחטאים, ח"ו, אומרת כנסת ישראל, מכל מקום חביבה אני בפנימיות הלב. מבחוץ אני נראית "כאהלי קידר" שצבעם שחור, אך בפנימיותי אני "כיריעות שלמה".

 

היכן מצאנו ביטוי למעלה זו של כנסת ישראל? על זה עונה המדרש בהמשך דבריו בעקבות דברי הפסוק: "אני שהייתי חבויה בצילן של מצרים" – חבויה הייתי ומוסתרת בצל המצרים עד שלא ניכר כל הבדל ביני לבינם. מעשים רעים עשיתי כמותם, כמבואר במדרש: "הללו עובדי עבודה זרה". אולם "לשעה קלה הכניסני הקב"ה לרעמסס והרטבתי לפניו מצוות ומעשים טובים כשושנה" – חיש מהר הפכתי מרע לטוב ואמרתי שירה לפניו.

 

איך אפשר לבצע מעבר כה מהיר מרע לטוב? משום שגם מלכתחילה היו בני ישראל טובים בפנימיותם ורק שיעבוד המצרים גרם להם לחטוא. וממילא כאשר נסתלק מעליהם עול השעבוד, חזרו למעלתם האמיתית.

  

 

לילה – רומז לזמן שאחר פטירת האדם. לפי זה אומר ה"חפץ חיים" זצ"ל, משמעות "על משכבי בלילות", היא על שכיבת הנפטר בקברו. אחרי שהחיים באו אל קיצם, אחרי שבעים שנה של אהבה ותשוקה למילוי חפצי הגוף, ולאחר שבכל תקופת החיים הסיח האדם דעתו מענייני הנפש, או-אז, בעת פרידת הנשמה מן הגוף יתבונן הנפטר וייווכח כי כל ימיו עלו בתוהו ועוד מעט יובא לפני כסא הכבוד לתת דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים. כמה גדול היגון וכמה עמוק הוא הצער באותה שעה!

 

מתוך תחושות ומועקות אלו תתעורר באותה שעה הכמיהה אחר תחבולות ועצות כיצד להינצל מכוחות הדין. היא תוליד את הביקוש אחר הדברים "שאהבה נפשי" – תורה ומצוות. לכן על האדם להתבונן בכל יום מימי חייו שלא ילך זמן חייו לבטלה.

 

סיפר הגר"א לופיאן זצ"ל משל: היה עני שרצה לקנות לבוש לכסות בשרו ולא היה בידו כסף לשלם עבורו. מה עשה? לווה בריבית וקנה את הבגד. מחמת עוניו הגדול לא הצליח לחסל את החוב. ובמשך שנים רבות שילם בכל חודש את הריבית שהצטברה, אך הקרן של ההלוואה נותרה בעינה. חלפו שנים הבגד נתבלה ונשחת ולבסוף הושלך לאשפה, אולם עדיין נותר החוב ששולם מדי חודשו. וכך נמשך המצב עוד שנים ארוכות כאשר העני כבר שכח אפילו איך נראה הבגד, אך החוב בעינו עומד.

 

הנמשל: העני הוא האדם, והגוף הוא לבושו הבשרי. שלמה המלך אמר: "ונהמת באחריתך" – כשאדם מגיע לעולם הבא "בכלות בשרך ושארך" – כשכבר לא ייודע זכרו של הגוף, אך הוא עדיין משלם טבין ותקילין ריבית עבורו…

 

 

היכן הוא הפתח? בלב!. כל הרהור של תשובה, כל מעשה טוב, כל התגברות על היצר – מהווה פתח במחיצת הברזל המפרידה בינינו לבין אבינו שבשמים. אם זוכה אדם לפתוח רק פתח קטן כחודו של מחט, באה לעומתו – בחסדי הא-ל עזרה עצומה משמים, עד שהיא מעתיקה את האדם ממצבו הגשמי בו הוא שרוי ומעלה אותו למדרגה נעלה לאין שיעור.

 

וכל זה בתנאי אחד: שיהיה כפתחו של מחט – מפולש מעבר לעבר, נקב החודר בעד המחיצה על כל עובייה. פתח זה משמעותו שהרצון חזק, אמיתי, בר קיימא ובלתי פגום בהיסוסים וחוסר החלטה. "הבא ליטהר מסייעין לו" – רק אם כוונתו לשאוף לטהרה. לאחר מילוי תנאי זה, הרווח עצום לעומת מיעוט הקרן! פתח מרווח שעגלות נכנסות בו, לעומת נקבו של מחט?! ולא רק בכמות הדברים, אלא גם באיכותם. חז"ל אמרו על "והתקדשתם והייתם קדושים" – שאדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה: מלמטה – מקדשים אותו מלמעלה: בעולם הזה – מקדשים אותו לעולם הבא.

 

מה נפלאים חסדיו של הבורא. כל תנודה קלה שאנו עושים בעניין זה, הקב"ה משפיע עלינו שפע של רוחניות. ולא עוד, אלא שהכל – כל התוצאות הגדולות נחשבות בדין שמים כשלנו ממש, כאילו עשינו הכל. וכל זה נאמר כשאדם מצליח לכבוש את יצרו, אז הוא זוכה לעושר נפלא. וממה צומח כל העושר הזה? ממעשה אחד קטן – "פתח כחודה של מחט". רק תנאי אחד נדרש כדי לתת את כוח הצמיחה הכביר לשורש הזעיר הזה – שיכוון האדם במעשיו לשם שמים.

 

 

אין מידת האהבה אצל הקב"ה כמידת אהבת בני אדם – קובע המגיד מדובנא. מנהגו של עולם שהאוהבים מייחסים חשיבות לפעולות הנמשכות כתוצאה מהאהבה, ולא לעצם מצב האהבה. לפיכך, מבחן הכנות של האהבה היא בהטבה הבאה אל האדם מאת אוהבו. אם ירבה עימו טובות גדולות, יוכיח בזה שידידות אמיתית שוררת ביניהם. לעומת זאת אם לא מתלווה כל הוכחה ממשית לאהבה – הנאהב לא ישמח כלל באהבת האוהב הריקה.

 

שונים בתכלית הם פני הדברים בתכלית כשמדובר באהבה שבין ישראל לאביהם שבשמים. הקב"ה חושב לטובה ולמצווה את אהבתנו אליו, שכל תועלת לא תצמח לו מאהבה זו. ומנגד, גם אהבתו של הקב"ה אלינו מתוקה היא וערבה לנו, גם ללא השגת הטוב ממנו, כמו שכתב שלמה המלך "כי טובים דדיך מיין".

 

מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים – שהאהבה מצד עצמה הינה תענוג גדול. כאשר תכלית האהבה היא טובת ההנאה המושגת כתוצאה ממנה, אין הבדל אם הטובה ניתנת ישירות מן האוהב או שהיא נשלחת על ידי שליח. שונה הדבר כאשר העיקר היא האהבה עצמה, אז נתינת המתנה ללא שליח מהווה ביטוי נאמן יותר לאהבה. כאשר הקב"ה מטיב עם הכסיל, הלה אינו משתעשע כי אם בטובה עצמה. מה שאין כן החכם האמיתי, הוא שמח יותר באהבת המטיב מאשר בדבר הניתן לו. על זה נאמר "כי טובים דדיך מיין", וזוהי "אהבה בתענוגים".

   

טבע המים, לכבות את האש. אומות העולם המשולות ל’מים רבים ונהרות’, מנסים לכבות את רשפי אש אהבת הבורא היוקדת בליבם של עם ישראל. כיון שהיהודי גם בשכנותם, טבעו הוא שנמשך אחריהם, ואט אט דועכת האש שבקרבו.

 

אם בני אומות העולם כפרטים נמשלו למים המלכויות שלהם – הכוללים את האומה כולה – הרי הם כנהרות שוטפים בחוזקה ובכוח גדול. והדברים אמורים כנגד גזרות המלכויות על ישראל להעבירם מדרך התורה בחוזק יד ובכוח ממשלתם. על אלה בא הפסוק ואומר שלא יצליחו להשפיע על בני ישראל לרעה. אהבת הבורא נטועה ומושרשת בהם והם מוסרים עצמם למיתה בשביל אהבה זו. כל זה כלול בחלק הראשון של הפסוק: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

 

פסוק זה כולל את שלושת הדברים שנאמרו באהבת הבורא: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". כיצד? הרמב"ם פירש שמשמעות "בכל לבבך" היא שיאהב את הקב"ה אהבה גדולה ויתירה עזה עד מאוד. דבר זה נכלל במה שכתוב: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. כה גדולה היא האהבה, עד שאין מים רבים, כלומר אומות העולם, יכולים לכבות אותה באופן טבעי.

 

כנגד "בכל נפשך" אומר הפסוק: ונהרות לא ישטפוה – לא יועילו כל גזירות וכל כוח ממשלתם להעבירם על דתם, כי ימסרו נפשם למיתה בעד אהבה זו. וסיומו של הפסוק: אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבה – מסביר את "בכל מאודך".