עבדים בסטייל

כמה זמן וכסף אנחנו מבזבזים
מהחיים שלנו רק כדי להיות… עבדים
בסטייל? חשבתם על זה? אם לא,
הנה מאמר שייתן לכם סיבה מספיק
טובה לחשוב על זה כמו שצריך.
 
 
באותו ערב, בדיוק כשאני צריכה להכניס את החבורה למקלחת של הלילה, נאלצתי לקחת אותם איתי לחנות שאני מאוד אוהבת לקניות המקדימות של החג. אתם יודעים, מסוג החנויות של 'הכל לבית' אבל נראית מי יודע מה. בכל אופן, הילדים התרגשו מאוד, אז יצאנו. מה כבר יכול לקרות לילה אחד בלי מקלחת, הא?
 
אחרי שבחרתי את מה שהייתי צריכה הגענו לקופה, אלא שאז בחור המשלוחים נכנס פנימה וחיפש את בעל/ת הרכב שחסם את הכניסה לחלק בו מורידים סחורה. אופס! מה אני יכולה לומר, זאת הישראלית שבי… באותו זמן, החושך שלט ביקום והבחור הנחמד הזה עזר לי תוך שהוא מכוון אותי כשאני ברכב… ישר לרכב שחנה לפני.
 
תודה לך בחורצ'יק!
 
התכווצתי למשמע עיקום הפח, ומישהו לידי שחרר לאוויר ערימה של גידופים. שתי נשים שהיו ליד המכונית שלי רצו למכונית השנייה וצעקו "אל תדאגי, לא קרה כלום!"
 
יו, איזו הקלה…
 
יצאתי החוצה לראות מה זה אומר "אל תדאגי", וראיתי שקע קטנצ'יק בפח של המכונית שלי מעל הגלגל. לרכב השני אפילו לא שריטה. 'לא רציני' חשבתי לעצמי. כן בטח, לא רציני… עד שמנהלת החנות יצאה החוצה אחרי ששמעה מה שקרה, ואז החלה מתקפת צעקות שלא נשמעה כמותה.
 
"איך עשית את זה? את לא רואה לאן את נוסעת? שילמתי 150,000 שקל על המכונית הזו! היא מאוד חשובה לי! אני מטפלת בה כמו בתינוק!" והיא המשיכה לספר לי על כל הטיעונים השונים והמשונים ועל האהבה האובססיבית שיש לה למכונית שלה, לחתיכת פח. לא יודעת איך, אבל לא אמרתי מילה (ממש לא אני) ושמרתי על זכות השתיקה, עד שהיא החליטה שהיא רוצה את כל הפרטים שלי, של הביטוח ושל כל העולם ואשתו.
 
הופה, הנה זה בא.
 
התחלתי עם התנצלות, לפחות מאה פעמים. וזה לא עזר. ניסיתי להסביר שהמקום, שנמצא בבעלותה, לא מואר מספיק וקשה מאוד לראות את הרכבים שחונים שם. גם זה לא עזר. ניסיתי להאשים את הבחור של המשלוחים שנעלם תוך 3 שניות מרגע הישמע הבום. לאן הוא נסע פתאום?!… וכשכלום לא עזר ניסיתי להראות לה שלא נגרם שום נזק, אלא רק לי. הרכב שלה שלם ותקין. וחוץ מזה, הרכב שלה חונה באמצע החנייה, אז מי האשמה?!
 
היא התעלמה מכל מה שאמרתי והוכחתי ולא הפסיקה לבקש את הרישיונות ופרטי הביטוח שלי. טוב, לא ממש התכוונתי לתת לה. למה? כי לא קרה לה כלום, באמת. תוך שהיא צועקת עשיתי מה שכל חצי בן אדם נורמאלי עושה: שלפתי את הנייד והתחלתי לצלם את הרכב מכל כיוון אפשרי, את המקום שלו בחניה והנזק שנגרם לי, ולא לה.
 
צילמתי גם את לוחית הרישוי שלה, לא יודעת למה. אולי בגלל שרציתי להראות לה שאני לא מפחדת מהצעקות שלה, כאילו אומרת לה 'גברת, אני מכירה את הגישה הצעקנית הזו, אני אמא בעצמי, אל תשכחי את זה!'…
 
בכל אופן, עדיין לא קיבלתי שום טלפון ממנה או מחברת הביטוח, אבל אני באמת מפחדת לחזור לחנות שאני כל כך אוהבת.
 
ולמה אני מספרת לכם את זה?
 
ובכן, אחרי מחשבה על מה שקרה באותו ערב, על התלונות והבכיות של אותה מנהלת חנות, זה היה ברור כשמש: היא שייכת לסוג האנשים המוגדרים 'עבדים בסטייל'. היא 'הורגת' את עצמה מהבוקר ועד הלילה בשביל מכונית שעולה 150,000 שקל, סוגדת באובססיה לכל גלגל. זה מזכיר לי את עצמי שם במיאמי… ובעצם, כמעט את כל העולם המערבי שסוגד לחומר כאילו היה איזה אליל רם ומושיע.
 
תחשבו על זה, האם לא רובנו עבדים בסטייל ברמה זו או אחרת? למה אנחנו עובדים כל כך קשה? למה אנחנו משקיעים זמן רב כל כך להרוויח עוד ועוד כסף? לא בגלל שאנחנו רוצים שיהיו לנו עוד כמה דברים נחמדים באוסף?
 
המגורים בישראל נתנו לי פרספקטיבה שונה על החיים, בעיקר על המרוץ אחרי הלוקסוס – אנחנו לא צריכים את זה! אנחנו לא צריכים להחליף את הרכב כל כמה שנים, ואנחנו ממש לא חייבים לקנות את הטלפון הנייד החדש שזה עתה יצא, למרות שהתחדשנו באחד כזה לפני כמה חודשים. המרדף המטורף הזה לא מוביל לשום מקום! אין סוף לחידושים, אין סוף לעדכונים, אין סוף למכוניות חדשות שיוצאות כל הזמן לשוק, אין סוף לכל מה שאנחנו רק רוצים ורוצים. והכי מצחיק, שאנחנו אפילו לא מספיקים להשתמש בדברים שקנינו, קחו לדוגמה את עניין הבגדים, תראו כמה כאלה עוד נמצאים בארון עם התוויות עליהם…
 
לפעמים אני חושבת על הכסף שבזבזתי על כל השטויות במרדף הזה, רק כדי להיות שפחה בסטייל כשגרתי בארצות הברית. אבל אני, כמו שאתם כבר מכירים, אוהבת להוציא את הטוב מכל דבר, והמחשבה על כל הכסף שבזבזתי הובילה אותי למסקנה הברורה: צריך לכווץ את ההוצאות, להעריך יותר את מה שבורא עולם נותן לנו ולהשתמש בו לדברים חיוניים, לא להבלים, לא מתוך תחרות, ולא בגלל שאנחנו רוצים לנקר למישהו אחר בסביבה את העיניים.
 
תחשבו על כל הזמן שאנחנו משקיעים כדי שיהיה לנו מספיק כסף להיות עבדים בסטייל, ותשקיעו אותו במשפחה, לעשות חסדים, ואם אפשר, לחייך לאנשים ולעשות להם טוב.
 
הגיע הזמן שנתבונן על סדר העדיפויות שלנו בחיים ונסדר את הסולם הזה, את מה שצריך להוריד למטה – נוריד, ומה שצריך להיות בעדיפות עליונה – נעלה לשלבים הגבוהים של הסולם. כי כסף, כמו שכולם יודעים, ותשאלו את העשירים, לא עושה אף אחד שמח או בריא, לא עושה שלום בית, שלווה ורוגע נפשיים.
 
עכשיו יותר מתמיד, עם תחילתה של השנה, עם כניסתנו לאחד החגים הכי מדהימים בלוח השנה העברי – חג הסוכות, שמחת תורה וטונות של שמחת בית השואבה, זה הזמן להתבונן, לרענן, לסדר, להתחיל מחדש, להתמקד במה שנכון ואמיתי.
 
כי שלשלאות יהלומים וזהב הן עדיין שלשלאות שכובלות אותנו. זה הזמן להשתחרר מהן ואחת ולתמיד!