עגלת הקניות שלי

לפעמים, אני רוצה לחבר לה פגוש
ולהדביק עליו מלא סיטקרים. למשל: ‘גם
בלי מכונית תגיע רחוק’. אתם מבינים?
אני משתעשעת כל הדרך לקניות…

בשבתות הראשונות שלי, האוכל היה מוטבל בהרבה דמעות שלי. השיש היה מלא בתבשילים טעימים שחיכו להתקרר מעט (כאילו שזה לא היה מספיק סיבה טובה לומר ‘תודה רבה בורא עולם’…) עמדתי באמצע המטבח הקטן שלי כשאני אוחזת בידי סיר מעלה אדים, שופעת דמעות בגלל שאין לי… מקום להניח אותו.

‘בגלגול הקודם’, כך נזכרתי, כמה קל היה להכין את השבת. מטבח ענק שהכיל משטח שיש גרניט שחור גדול שהיה מוכן לקבל את כל הסירים שאניח עליו, ושני תנורים שעבדו בו זמנית. שנים בודדות לפני שעלינו לארץ ישראל עיצבנו אותו מחדש. הוא היה גדול ומתקדם. אתם מבינים למה הדמעות זלגו, נכון? כי לא יכולתי להאמין שאני מכינה אוכל לכל סעודות השבת במטבח הקטן שלי היום, שנראה כמו חתיכה קטנה ממה שהיה לי קודם. הרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד עם אתגר כזה! זה הזכיר לי את האגדה שמתגלגלת אצלנו במשפחה על הסבתא-רבא שלי מסוריה. כאשר היא הגיעה לארץ הקודש, הבן הגאה שלה הראה לה מטבח מצויד בכל טוב – כל הציוד המתקדם (נכון לאותה תקופה) במטבח אחד. שלה. אבל סבתא-רבא אסתר החליטה לשבת על הרצפה, להדליק את הפתיליה ולבשל עליה, כמו שעשתה ‘בארץ הישנה’. טוב, מצאתי קצת דמיון לסבתא-רבא אסתר והמטבח…

עכשיו, חמש שנים אחרי, אני צוחקת על מי שהייתי. באתי עם רשימת ‘זכויות’ לארץ המבורכת שלנו – רק שהזכויות הללו לא היו ברשימת הזכויות של העולים. ולמה זכויות כאלה? כי חשבתי שהן מגיעות לי. שמישהו צריך לתת לי אותן בגלל שאני עולה חדשה.

כמו ילד חסר סבלנות, התעקשתי להתמודד עם האתגרים ‘שלי’. במקום לקנות תנור-גז ולעשות לי את החיים קצת יותר קלים, חיכיתי עם זה, והמשכתי לבשל על שתי כירות חשמליות. רציתי, יותר נכון חשבתי שמגיע לי מטבח חדש עם כל מכונה אפשרית וגם… תנור כפול. כך בישלתי במשך שנה, עד שההיגיון, והייאוש, ניצחו. עכשיו, אני שמחה וגאה במטבח שלי (כן, יש לי כבר תנור-גז חדש), וגם מדיח כלים שנכנס באיחור של שלוש שנים. וביום שהוא הגיע, חיבקתי אותו (עד כמה שאפשר לחבק מדיח כלים). רק שהפעם לא הרגשתי שזה מגיע לי, אלא מתנה שהשם נתן לי. וזאת, כך הבנתי, מתנה הרבה יותר גדולה ממדיח כלים.

זה היה האתגר הגדול שהתמודדתי איתו כעולה חדשה. להיות מסוגלת לא רק לוותר על הלוקסוס שחשבתי כהכרחי, אלא לקבל את העובדה שבעולם הזה אנו לא ראויים לכלום! לא מגיע לנו כלום! ולמרות זאת, השם נותן לנו הכל. כל הנוחות שאנו מקבלים כדבר מובן מאליו – כולה מתנה מהשם.

הייתי צריכה כמה שנים ‘לבשל’ את השיעור הזה. כאשר עליתי במעלה הרחוב, כשהשמש הקופחת מאיימת להמיס אותי, הייתי עוצרת וחושבת: ‘פעם הייתה לי מכונית…’ ואז הייתה מתחילה מסיבת הרחמים העצמיים. אבל עכשיו, אחרי שרכשתי ולא בקלות זווית ראייה חדשה, בריאה יותר, למדתי לומר "ברוך השם! אני יכולה ללכת! ולא רק ללכת, אני ממש בכושר’…

בתי נזכרה באותה שבת, לפני כמה שנים, כאשר נסענו לבית הוריי בערב שבת. וביום ראשון – הרכב עדיין שם, תקוע, ואנחנו תקועים בבית. הבת שלי שאלה אותי אם אפשר ללכת לסבא וסבתא ולהביא את הרכב (אחרי שתוקן), ואני הסתכלתי עליה בחשדנות, לא מאמינה למה שאני שומעת ותוהה האם קרה משהו לבתי… אחרי הכל, מדובר בהליכה של שבע דקות!!!… כך נשארנו ‘נטושים’ בבית. אנחנו כאן והיא (המכונית) שם…

היום, שנים אחרי, כשבתי נזכרה בזה לא הפסקנו לצחוק. שבע דקות היום הן בשבילנו ‘כאן, מעבר לרחוב’. כן, זאת הברכה של הארץ המתוקה שלנו – היכולת להשיג שינוי מדהים באיך שאנו מסתכלים על דברים, שינוי פנימי עמוק ממש, והכל כמובן בעזרתו של השם ומעצם היותנו כאן.

עכשיו, כשהאורחים לא מפסיקים להחמיא על הארוחות והכמויות שאני מכינה, אני מביטה לשמים, מסתכלת על מי שכל הקרדיטים מגיעים לו, ורק לו. נהייתי אדם מאורגן ויעיל יותר עם עוד כמה בונוסים שקיבלתי על הדרך. לא כמו פעם, כשהייתי בתוך מעטפת, כמו גולם ממש, עם כל הנוחות שישנה (ועם מלא תלונות וקיטורים).

כשעגלת הקניות שלי – ‘עגלת-סבתא’ כך אני קוראת לה – ‘מתגלגלת’ לה אחרי ברחוב, הרעיון לשים לה מלא סיטקרים על ה’פגוש’ משעשע אותי כל הדרך לקניות, למשל: ‘גם בלי מכונית תגיע רחוק’… אתם לא מתארים לעצמכם איזה תענוג יש לי ב’נהיגה’ לחנות. התענוג הזה הצריך עבודה פנימית גדולה, להרגיש חופשייה מכל דבר שגורם לך תלות ומהמחשבה שבלעדיו אתה לא יכול לזוז לשום מקום! כי הבנתי שגם אם ‘פעם גרתי בבית החופש והחלומות’ – זה לא היה חופש בכלל. כי החופש היה ממושגים שלא הכרתי, מחשיבה בריאה ודרך חיים אמיתית.

זאת רק מתנה אחת שהשם נותן לי, לך ולכל אחד מאיתנו כל הזמן, כמו בריאות ופרנסה. עגלת הקניות שלי הפכה לסמל הויתור שלי לטובת שליטתו המלאה של הנהג האמיתי, וגם לנטוש את ‘תרבות המגיע לי’, דבר שהטריד אותי רבות. וזה, לכשעצמו, המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל.