עולם הידידות

אם ברצונכם לעשות היכרות עם עולמה של התורה, אני מזמין אתכם להיכנס אתי לביקור קצר בעולם נפלא זה, אשר שמו נקרא עליו - "עולם הידידות".

5 דק' קריאה

הרב שלמה וולבה זצ"ל

פורסם בתאריך 06.04.21

אם ברצונכם לעשות היכרות עם עולמה
של התורה, אני מזמין אתכם להיכנס
אתי לביקור קצר בעולם נפלא זה, אשר
שמו נקרא עליו – "עולם הידידות".
 
 
האירועים והחוויות שפקדו אותנו במלחמת ששת הימים עוררו את הרצון להכיר קצת יותר מקרוב את הדת הזאת ש"הדתיים" דוגלים בה, וכדי לתת מושג-מה על הפרצוף האמיתי של תורת ישראל במסגרת הרצאה קצרה, הנני רוצה יחד אתכם להתבונן במאמר קצר אחד הנמצא בתלמוד (מסכת מנחות נג, א):
 
"יבוא ידיד בן ידיד ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו ידידים"!
 
כוונת משפט קצר זה היא: יבוא שלמה המלך, בן אברהם אבינו, ויבנה בית המקדש להשם בחלקו של בנימין ויתכפרו בו ישראל. על כל אלה הנזכרים כאן אנו מוצאים בתנ"ך שנקראים "ידידים":
 
אברהם אבינו – "מה לידידי בביתי", פסוק בירמיה (יא, טו) שחז"ל דרשו אותו על אברהם.
 
שלמה המלך – "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה" (שמואל ב, יב).
 
בית המקדש – "מה ידידות משכנותיך" (תהלים פד, ב).
 
הקב"ה: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו" (ישעיה ה, א).
 
בנימין: "בנימין ידיד ה’ ישכון לבטח עליו" (דברים לג, יב).
 
ישראל: "נתתי את ידידות נפשי בכף אויביה" (ירמיה יב, ז).
 
כוונת מאמר זה ברורה: הוא חושף בפנינו עולם של ידידות, המקיף את ישראל ואלוקים, ואשר נוסד על ידי אברהם אבינו ונמתח עד לשלמה המלך, ומצא לו מקום בבית המקדש, אשר החזרת שרידו האחרון – הכותל המערבי – לידינו היוותה בודאי את החוויה החזקה ביותר במלחמת ששת הימים.
 
"דת ישראל" – עולם של ידידות!
 
השתרבבו אל לשוננו הרבה מונחים הלקוחים מדתות זרות ושפות זרות, כגון עצם הביטוי "דת", שהוא תרגום אומלל ביותר לתורתנו. הורים מזמינים את קרוביהם ל"טקס" הכנסת בנם בבריתו של אברהם אבינו – הרי שמצוות תורתנו נהיו "טקסים" נטולי חיוּת. התפילה נקראת "פולחן דתי", ודי במילה זרה זו לערטל אותה מתוכנה הכביר.
 
כל הביטויים האלה מרחיקים מליבנו את כל השייך לתחומה של תורת ישראל, במקום שכל כוונתה של התורה היא לקרב ולהחיוֹת! אם ברצונכם לעשות היכרות עם עולמה של תורתנו, אני מזמין אתכם להיכנס אתי לביקור קצר בעולם נפלא זה, אשר שמו נקרא עליו – "עולם הידידות".
 
ברית אברהם אבינו
 
בהיכנס תינוק בן שמונה ימים לבריתו של אברהם אבינו, אנו מברכים: "ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם, אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש. על כן, בשכר זאת, א-ל חי חלקנו, צורנו, ציוה להציל ידידות שארנו משחת, למען בריתו אשר שם בבשרנו. ברוך אתה ה’, כורת הברית!"
 
תינוק בן שמונה ימים כבר נכנס לעולם הידידות! ומהי מקורה של ידידות זו? "א-ל חי חלקנו"! אלוקי ישראל אינו מושג מופשט, ואינו כוח עליון היושב אי שם בשמים, יותר מדי רם מכדי שנוכל להתיידד איתו. אבינו הראשון אברהם נקרא "ידיד"! הוא חיפש את האלוקים ומצאו, ויסד ידידות איתו, והאלוקים התקשר בקשר ידידות איתו עד כדי כריתת ברית: הבטחה שלעולם לא יפר את קשר הידידות עם עמו ישראל, אפילו אם ימרדו בו ובתורתו וישליכו בריתו אחרי גוום! מאז ה’ קרוב אלינו ואנחנו עם קרובו.
 
ובריתו שם בבשרנו. אין כאן "פולחן דתי" המסתגר בבית הכנסת. בכל מקום אשר יהודי הולך, אלוקיו עימו, בלשון התורה עצמה: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כד). יהודי אינו זקוק למתווך בינו לבין אלוקיו. הוא פונה אליו בלשון "אתה". אין לנו כומר. "רב" הוא פוסק, מורה דרך ומנהיג, אך הוא כפוף לתורה כמו כל יהודי ואין לו שום כוח להתיר ולאסור רק על פי חכמת התורה. גם אין לו רשות לסלוח עוונות, יהודי אינו מתוודה בפני אדם אלא ישר בפני אלוקיו, והוא מוחל וסולח. גם הכהנים שהקריבו קרבנות בבית המקדש לא היו מתווכים, אלא "הני כהני שלוחי דידן ניהו" (קידושין כג, ע"ב). ויש אשר הם "שלוחי דרחמנא" (שליחי ה’ הרחמן) להשמיע לנו את ברכת הכהנים היפה – אבל רק "ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם" (במדבר ו, כז).
 
שבת
 
ברית מילה היא הראשונה משלושת המצוות הנקראות "אות". ה"אות" השנייה היא השבת.
 
המשפחה היושבת סביב שולחן השבת, העטור בנרות שבת דולקים, שרה בתוך סעודתה: "מה ידידות מנוחתך, את, שבת המלכה! בכן נרוץ לקראתך: בואי כלה נסוכה".
 
כל משפחה השומרת את השבת יכולה להעיד, כי המנוחה שיום השבת מקנה לה היא כל כולה "ידידות". מנוחה אשר בה האדם מוצא את עצמו אחרי המתח והדהירה הפרועה מעסק לעסק בימות חול, הוא מרענן את הקשר עם בני ביתו שכמעט לא ראה אותם שישה ימים, וכל בני הבית ביחד מרגישים בהשראה הנעימה של "נועם ה’" הנסוך עליהם ביום השבת.
 
ידידות זאת של יום השבת יורדת אלינו במסגרת מוצקת של "ל"ט מלאכות אסורות" (שבת עג, א, רמב"ם פרק ז’ מהלכות שבת, הלכה א). מנוחת ידידות זאת הינה יצירה כבירה, וכדי לזכות אליה, נצטווינו להימנע מכל מלאכה יוצרת. זהו גופו של יום השבת, נשמתו – "נשמה יתירה", וזוהי חזותה:
 
"מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה,
מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח,
מנוחה שלמה שאתה רוצה בה,
יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם"
(תפילת מנחה לשבת).
 
מנוחה זאת מגלה לנו את האוצרות הגנוזים באמיתת המציאות שלנו. הם היו קבורים בימות החול תחת מפולת של טרדות פרנסה ועמל של רכישת מעמד בחברה. מנוחת השבת מגלה לנו, כמה אהבה ונדיבות לב צפונות בקרבנו, איזה שלום פנימי ובטחון-חיים אנו מסוגלים להרגיש, ומה עמוק כוח האמונה המושרש בנו! החושב, כי מנוחת השבת אינה אלא ציווי ששומרי תורה חייבים למלאות אחריו – אינו אלא טועה! מתנה היא מאת בורא העולם! אין זה סתם יום פגרה של "סוף שבוע", אלא מציאות נעלה ודקה אשר רק הבורא, "ידיד הנפש" היה יכול לברוא ולתת לנו במתנה ממש! והזוכה למנוחת שבת יודע ומכיר "כי מאיתך היא מנוחתם".
 
תפילין
 
ידידות זאת החתומה בבשרנו באות ברית קודש, והמתחדשת מדי שבוע בשבוע ב"אות" השבת, מלווה אותנו גם לתוך ימות החול. ה"אות" לזה הם התפילין שאנו קושרים על היד והראש, ובזמן שהם עלינו אסור להסיח דעתנו מהם או ממחשבתו של תורה ותפילה. הנחת תפילין היא זמן התחזקות פנימית חדשים לבקרים. איננו מוצאים בצורה מפורשת בתורה שהם אות של "ידידות", אבל דבר גדול מזה נאמר עליהם: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך – אלו תפילין של ראש" (ברכות ו). הם דומים לאות הצטיינות של חייל על מעשה גבורה בקרב. כך נתן לנו אלוקינו את "אות" התפילין שזכינו להיות "לגיון של מלך", והוא תמיד איתנו.
 
"ידידות" – בינינו
 
ברית מילה, שבת ותפילין הם שלושת ה"אותות" שאנו נמצאים בעולם הידידות של הקב"ה, ואנו חיים בקרבת אלוקים טבעית ותמידית. אך יותר מפשוט הוא, כי עולם הידידות משרה יחס ידידותי בין כל המסתופפים בצילו, ומקום רחב ונכבד תופסות בתורה המצוות בין אדם לחברו. ומה נפלאות הן מצוות אלו.
 
"לא תרצח" – החמור שבאיסורים, מגיע עד לאיסור הלבנת פנים "דאזיל סומקא ואתא חיוורא" (פירוש – הולך האודם ובא חיוורון כמו אצל מת), ומלבין פני חברו ברבים אין לו חלק בעולם הבא!
 
"לא תגזול" – כולל איסור לגרום נזק, ו"שואל שלא מדעת כגזלן דמי", וגדולי ישראל בכל התקופות חרדו מאיסור גזל במשהו – יותר מאשר מכל איסור אחר בתורה.
 
מה רבים חיובי הצדקה – צא ובדוק במשפחות ישראל כיצד הן מקיימות מצוות אלו, הן בממונן והן בגופן, בהכנסת אורחים והכנסת כלה, בביקור חולם וצדקה בסתר – שהנותן אינו יודע למי נותן והמקבל אינו יודע ממי מקבל. וכל בעל בית מפריש את המעשר ממשכורתו לעניי צדקה, ותהיה זו גם משכורת זעומה.
 
אופייני לצדיק בישראל היא האחדות הנפלאה של המצוות בין אדם למקום והמצוות בין אדם לחברו. התורה בעצמה קובעת אחדות זו, ובכל הפרשיות שבהן היא מצווה אותנו על מצוות (אלו), היא ממזגת ענייני מועדים וקרבנות עם ענייני צדקה וחסד, להודיע כי אסור להפריד ביניהם, ודווקא על ידי קיום כולם ביחד נעשה אדם לצדיק. ונמשך קו זה מתורת משה דרך הנביאים אל חכמי המשנה והתלמוד, ומשם הלאה אל רבותינו הראשונים כרמב"ם, רמב"ן, עד האחרונים כה"חפץ חיים" וה"חזון איש" – כולם כאחד עובדי ה’ באמת ובטהרה, ויחד עם זה נושאים בעול עם כל מדוכא וקשה יום, ועוזרים ותומכים בחירוף נפש ובצניעות נפלאה ליתומים ואלמנות, עניים וחולים.
 
כזה הוא "עולם הידידות" שבנתה התורה לעם ישראל!
  
  
(מתוך "עת לחשוב" גליון מס’ 76)

כתבו לנו מה דעתכם!

1. מיכה ברגר

ד' סיון התשע"ד

6/02/2014

English Translation For those who could use an English translation, I translated a longer version of this essay (included in an article for Laniado Hospital) at http://www.aishdas.org/asp/RWolbesWorld.pdf

2. מיכה ברגר

ד' סיון התשע"ד

6/02/2014

For those who could use an English translation, I translated a longer version of this essay (included in an article for Laniado Hospital) at http://www.aishdas.org/asp/RWolbesWorld.pdf

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה