עכבר הכסף

זה היה בדיוק כשניגשתי לעניינים, להכין את הדברים האחרונים שעות בודדות לפני שהשבת נכנסת – כמו לשטוף את הירקות לסלט, לנקות את השיש, להפעיל את מדיח הכלים ולארגן פה ושם דברים. ואז, תוך כדי ניגוב ליד מתקן הסכו"ם זיהיתי כמה 'עצמים' חשודים, קטנים שלא תמיד מבחינים בהם, כאלה שלא שווה להשקיע בהם חקירה מתקדמת. אלא, שהמוח שלי ניסה לפענח מהם אותם עצמים בלתי מזוהים. את 'הראיות' העברתי לצלחת חד פעמית קטנה, ונכנסתי לחדרו של בעלי, קרי משרדו, וביד רועדת דחפתי את 'הממצאים' ממש מתחת לאף שלו וביקש ממנו – בדיקה שעלתה בשלוות הנפש שלי בשבועות הבאים לאחר מכן – "תבדוק בגוגל, בבקשה!"
 
בעל מסתכל על הצלחת ומסכים לבדוק בגוגל. על המסך, כשמש ביום בהיר, עולה התמונה של 'הממצא' ומאשרת את מה שהלב שלי כבר ידע אבל הראש סירב להאמין: גללי עכברים!
 
בעל מושך בכתפיו, מוכן לחזור לעיסוקיו. אבל רגע, הוא לא מודע למשהו חשוב, משהו שמעולם לא התוודע אליו, משהו שבעוד כמה שניות יהמם ויזעזע אותו בגלל גללי עכברים – לנצח!
 
"גללי עכברים!!!!!!!!!!" צרחתי. "גללי עכברים!!!!!!!!!!!!"
 
בעל יושב במקומו, מסתכל על אישה שהיא בעצם אשתו, ולא מוצא שום דמיון בין זו למי שהוא מכיר.
 
"אני עוזבת את הבית הזה! אני לא נשארת כאן עוד שנייה! גללי עכברים!!!!!!!!!!!!!" צרחתי בהיסטריה. עכשיו קוראים יודעים שאני נוטה לפתח רגשות יתר לפעמים, משמע היסטריה, אבל שום דבר לא משתווה למה שהרגשתי  באותם רגעים.
 
בעל, שמנסה לראות את ההיגיון, עונה כמו כל הזכרים עלי אדמות: "אז לכי".
 
"לאאאאא!" צרחתי שוב. "גללי עכברים!!!! גללי עכברים!!!!"
 
בעל עכשיו מאוד מודאג ומבין שאלה לא העצבים הרגילים שלי. הוא מושיב אותי על הכסא ומנסה להבין את הבאות.
 
"איך זה שלא ידעתי שאת סובלת מפוביה מעכברים כל השנים האלה?" הוא שואל.
 
גברים, כאלה הגיוניים…
 
"כי זה אף פעם לא עלה על פני השטח" עניתי. זאת פוביה אמיתית שמלווה בכל הסימפטומים הידועים, כולל פאניקה. המחשבה על עכבר – על ע-כ-ב-ר! – בבית שלי הייתה מבחילה מאין כמותה. אף פעם לא חוויתי משהו כזה – הפחד הזה שמשתלט עליך, שתוך שניות מפתח את מה שאתה מספיק לזהות כפוביה מעכברים. זאת פוביה מוכחת מבחינה מדעית, מלווה ברגשות מאוד לא נעימים, אותה חוויתי עם השפעות לא נעימות בכלל, כמו בחילות ונשימה מואצת.
 
לפתע פתאום, הבית המוכר והנוח הפך למקום הכי מפחיד שאפשר להיות בו. הפעמים היחידות בהן הרגשתי רגועה היו מחוץ לבית. והזמן בו הייתי בבית היה מפחיד עם רגשות חרדה בלתי פוסקים. פחדתי ללכת בבית לבד. רק בליווי הילדים שלי הגעתי לאזורים שונים בבית.
 
לילה אחד, אחרי שכל המשפחה נרדמה, הייתי צריכה להגיע לאזור של הכביסה, וזה אומר שצריך ללכת דרך המטבח. לקחתי את הנייד וחייגתי את המספר של הבן שלי. הוא בטח מסתתר לו מתחת לשמיכה, קורא לו איזה ספר טוב, חשבתי לעצמי.
 
"אתה יכול לבוא?" שאלתי.
"אמא, את רצינית?"
"כן" לחשתי. "מהר!"
 
סירבתי לבשל. המטבח עבר ניקוי יסודי, כמו זה של פסח, כדי לא להשאיר זכר ושריד מאותם גללים, אבל אני שמרתי מרחק. פחדתי להיות ליד מייבש הסכו"ם שלי, ופחדתי שאני מתחילה לפתח גם פוביה ממייבשי סכו"ם.
 
ואז זה קרה.
 
זה היה מקודם בבוקר, כששרידי השינה עוד ניכרו על העפעפיים והמציאות עדיין לא הכתה בי. דודו, הנהג של ההסעה, צריך להגיע בזמן הקרוב והסנדוויצ'ים של הילדים צריכים להיות מוכנים. דשדשתי לכיוון המזווה והדלקתי את האור. לפתע, משהו חום-אפור עבר במהירות האור לידי. בצומת פסקאות זו, אני חייבת לציין שחבל שאי אפשר להעלות על הכתב את הסאונד של מה שקרה שם, אחרי הכל, שום מילה לא תוכל להצדיק את הצרחה שיצאה משפתות הקול שלי. אבל מספיק יהיה לומר שהילדים האלה, שישנו בשלווה בחדרים, כבר לא ישנו, ואלה שהיו ערים קיללו את הרגע שהם התעוררו. אף פעם, בכל שנות חיינו ביחד הם לא שמעו את אמא שלהם צורחת מתוך פחד, וכנראה גם מתוך הפרעה. בחדר של הבנות הייתי כולי מכווצת, מסרבת לצאת החוצה. דודו כבר נשכח מהתודעה. ברקע, בכי, יללות והרבה נשימות מואצות. אין צורך לומר לכם שהילדים האלה כבר לא הלכו לבית הספר באותו יום.
 
מספיק זה מספיק! סבלתי, באמת. סבלתי מאוד, לפוביה הזו יש השפעות לא נעימות, כאלה שלא הרגשתי מעודי. היא שיתקה אותי והשתלטה על כל היבט בחיי. שלחתי לרב ברוידא מייל דחוף, ואחרי שנתן לי כמה עצות מעשיות, הוא הסביר לי שעכברים מופיעים לפעמים בסביבה כי יכול להיות שאדם התרשל/זלזל במצוות מעשר.
 
בהקדם האפשרי בעלי כתב את הצ'ק, ומיד העברנו אותו למישהו שיעשה בו משהו טוב. ואחרי שטיפלנו בחלק הרוחני, פנינו לחלק הפיזי וקראנו ללוכד עכברים.
 
אחרי שהניח כמה מלכודות עם רעל במקומות אסטרטגיים, הוא איחל לנו בהצלחה והלך. למרות החרדה התמידית שהרגשתי בגלל המטרד הבלתי רצוי בביתנו, רגשות אשמה החלו לכרסם בתוכי בכל פעם שחשבתי על העכבר האומלל שייתפס באחת המלכודות הללו.
 
כלפי חוץ, ניסיתי לחזור לשגרה, לחיים נורמאליים, לעצמי, אבל הפוביה תפסה אותי מהגרון. עדיין לא רציתי להגיע לחלקים מסוימים בבית בלי ליווי צמוד. וניסיתי גם דיבורי אמונה לעצמי, וניסיתי להגביר את ההיגיון על מנת להיפטר מהפחד, והודיתי לבורא עולם על העכבר, אבל החרדה והפאניקה שלטו בי.
 
המלכודות נותרו ריקות. העכבר לא נתפס. המטבח ננטש, והילדים הפגינו סלידה מזעזעת מפיצה ופלאפל. הרגשתי שחרור קל בכל פעם שראיתי אותו במחשבות שלי חוזר למקום ממנו הוא בא… כן, העכבר. חסמנו את כל דרכי הגישה מהארונות והקירות, מהשידות וממה לא, עם ספונג'ות – עצה חכמה של אחת השכנות, מכיוון שעכברים לא יכולים לאכול דרכן. ועם כל יום שעבר הרגשתי יותר טוב, למרות שנשמה טובה אחת דאגה לציין בפני ש"הרגיעה האמיתית באה רק כשרואים גוויה בשטח". תודה רבה לך יקירה.
 
כמה שבועות חלפו, ואני עמדתי במרפסת, משקיפה על הבנים שרצים להסעה של דודו (זה ספורט חביב אצלנו במשפחה, לרוץ להסעה של דודו…) ופתאום, מבפנים, שמעתי את הבן שלי צועק: "אבא, עכבר!!!!"… עמדתי שם, במרפסת, מקובעת ובלי יכולת להזיז את עצמי, קרי משותקת, מיללת (אבל הפעם 'בקטנה') מחכה שבעלי יטפל במצב. העכבר נעלם.
 
"צ'ק", המילה היחידה שיכולתי להוציא מתוכי. "כתוב עוד צ'ק!"… כי מי צריך פליירים מעוצבים של ארגון צדקה? רק שישלח משהו עם לוגו פשוט ועיטור של עכבר. הצ'ק נשלח.
 
הפעם, הייתי נחושה להביס את הפוביה הזו. כבר לא הייתי מוכנה לאפשר לה להשתלט עלי כמו בסיבובים הקודמים. כן, אני עדיין עוצמת עיניים כשאני הולכת לכיוון המטבח, ואני עדיין שולחת את הילדים לבדוק חלקים מסוימים בבית לפני שאני מגיעה, אבל הבנתי שעכברים הם רק השליחים. הם רק כלים של בורא עולם לגרום לי להתקרב אליו עם תפילה וצדקה. הבנתי, גם, שלעולם אסור לשפוט אדם שסובל ממה שנראה להרבה אנשים 'חרדות טריוויאליות'. הרבה אנשים צחקו עלי כשסיפרתי להם איך צרחתי. כל זמן שאדם לא סובל מדבר כזה, מסימפטומים של פוביה כזו או אחרת, כנראה שיהיה לו קשה להבין על מה הסובל מדבר.
 
ערב אחד, באמצע שיחה שגרתית, בעלי התפעל מיכולת ההתמודדות שלי, כשגרנו בפלורידה עם שפע של תצוגות ושלטים של כל מיני מיקי מאוסים למיניהם. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהצלחתי להבחין בין דמות קרטונית ולא מאיימת, ובין עכבר אמיתי במטבח שלי. גם אם הפוביה שלי הגיעה לרמות של פחד לא הגיוניות, טוב, פוביות לא אמורות להיות הגיוניות – אבל הן פשוט עוד הזדמנות לצעוק לאבא שבשמים שמחכה בסבלנות כל יום לתפילות שלנו, אפילו אלה שמקבלות השראה מכל מיני מכרסמים למיניהם.
 
את מצוות המעשר אנחנו משתדלים לקיים על הצד הטוב ביותר. הילדים התחילו להבין שכל זמן שהם גרים בבית הזה הם לעולם, אבל לעולם לא, יוכלו לגדל אוגרים, עכברים או את בני הדודים של החיה הזו. בעלי קיבל פרספקטיבה חדשה על כל הקשור לפוביות, במיוחד על זו שאני סובלת ממנה, ועל ההשפעות הקשות שניכרות היטב על ארוחות מתוצרת ביתית. ואני, נו טוב, נכנעתי בענווה מיצור קטן, שבגודלו הקטן הזה ניפח את השיעור הגדול רק מעצם קיומו בבית שלי. היצור הפרוותי והקטן הזה כנראה בא לתת לנו תזכורת על חשיבות מצוות מעשר, ואיך אחד מיצוריו הקטנים של הבורא יכול לגרום לשינוי גדול כזה עם מאמצים קטנים.