על גבול השיגעון

המציאות המטורפת, על גבול
השיגעון של העולם, איננה הנורמה.
מגיע לכדור הארץ שגרה שפויה
יותר. ואם כולנו נתעקש על זה,
בסוף זה יקרה!
 
 
א.
 
השבוע מביא אותנו מעגל השנה העברי אל אחד מימי האבל של עם ישראל. צום עשרה בטבת. יום זה מסמל נקודה מהותית מאוד בסיפור חורבנה של ירושלים. העיר נחרבה אמנם רק בעוד מספר חודשים, בתשעה באב. אך שלושה מאורעות שאירעו ביום הזה מסמנים בעצם את תחילתו של החורבן, שהוביל לחורבן בית המקדש. לכן ההתייחסות ליום הזה מהותית מאוד.
 
אנשים באקטואליה בת זמנינו מתקשים לעכל את החורבן בכלל, ועוד יותר מזה, את ההתייחסות אליו. מסביב פורחת שגרה עכשווית, מה בדיוק חרוב כאן? אז זהו, שהשאלה הזו נובעת מהנחה מוטעית. אנחנו שואלים איפה החורבן, לא רואים. נכון, כי אנחנו מביטים עליו מתוך העיניים שלו. החורבן הוא הלקסיקון הבסיסי של האינטליגנציה שלנו. אין סיכוי שנבחין בו מנקודת המבט הזו. הוא קיים והטרגדיה הגדולה ביותר שחולל, היא העובדה שאיננו מבחינים בו. הסתגלנו מסתבר. אבל עכשיו, איך מנהגי אבל אמורים לשקם אותו? אולי כדאי שננסה לענות על כך מתוך משל של רבי נחמן מברסלב: 
 
מעשה במלך אחד שהיה חוזה בכוכבים. פעם אחת אמר המלך לאהובו, השני למלך, "כאשר אני חוזה בכוכבים רואה אני שכל התבואה שתגדל בשנה הזאת, מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה". כלומר המלך יודע היטב מהסכנה, הוא גם יודע שאין מנוס מלהיסחף במוקדם או במאוחר ולהיהפך לחלק מהתופעה. אם כן מה עושים?
 
והמשנה למלך מציע: "יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מהתבואה הנ"ל". כלומר, נארגן סליק מיוחד לאחמי"ם, מזון נקי מחשש הרעלת שיגעון, וכך נישאר שפויים. אולם הרעיון לא מוצא חן בעיני המלך:
 
"אם כן שאנחנו לבד לא נהיה משוגעים וכל העולם יהיה משוגע – אז יהיה להיפך". אם נהיה השפויים היחידים בסביבה, טוען המלך, נחשב אנו למשונים ולמשוגעים. אין מנוס, גם אנחנו נהיה חייבים להיכנס לסיפור הזה:
 
"על כן בודאי נצטרך לאכול גם כן מהתבואה, אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנו משוגעים. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן תסתכל על מצחי, נדע מן הסימן שאנו משוגעים". 

שימו לב לרעיון.
 
הגלות היא מציאות, גם אם לא נעימה אך בכל זאת מציאות. שני סוגי טיפוסים מתמודדים כל אחד בדרכו עם מציאות שאינה לרוחם. יש את אלו שזורמים, נסחפים פנימה עם הזרם, גם אם הוא עכור וממש בכיוון ההפוך. ואם כואב נורא, צוללים עמוק יותר, אוטמים אוזניים ונבלעים בתוך הגלים השוצפים. ויש את הטיפוסים שלא יסכימו ולא יתפשרו, אך בכל זאת, כיוון שעם מציאות אי אפשר להתווכח, הם ייאלצו לזרום אבל יעשו הכל כדי לא להיסחף.
 
הגלות היא המצב הלא נכון שלנו. ברמה הלאומית כעם, וברמה האישית כיחידים, המצב הגלותי הוא מציאות. בלתי אפשרי להתווכח איתו, אך שמורה לנו הבחירה, האם להיסחף עם הזרם, או להתנגד כדי לשמור על גוון אישי ושפוי כלשהו? את המקום הזה ממלאת האבלות.
 
בסיפורה של התבואה המשוגעת, המלך ואוהבו מבינים שאין מנוס מתכתיבי המציאות. אולם, הם מחליטים להתעקש ולשמור לפחות על פינה אחת של שפיות – הם יעשו סימן וכך ידעו, על אף השיגעון – שמשוגעים הם. להיות מודע לשיגעון זוהי מידה מסוימת של שפיות. אך הידע הזה גובה מחיר. משוגע שאינו מודע לשיגעונו, אינו סובל. אדרבה, בעיניו הוא האדם ההגיוני ביותר בסביבה, ומי שאינו סבור כך – משוגע בעצמו. הסימן שיעשו המלך ואוהבו על המצח יפריע לשלוות השיגעון הקסומה. הוא לא ירפא אותם, אך יטריד היטב את התודעה שלהם.
 
אחד ממנהגי האבל המבטאים את זיכרון ירושלים וחורבנה, הוא האפר שנוהגים להניח על המצח. המנהג הזה מזכיר את הסימן שהמלך ואוהבו מחליטים לסמן במצחם. האפר המונח על המצח במקום הנחת התפילין בא להטריד את שלוות הגלות שלנו. הוא כאילו מתריס כנגד ההשלמה שפיתחנו עם השנים וטוען: הי חבר'ה, מי התיר לכם לשכוח שיש חיים מחוץ לגלות? תתעוררו, הלו…
 
להתאבל זה אולי לא ממש לבנות את בית המקדש, אך כשהוא ייבנה במהרה, זה יקרה רק בזכות אותם אנשים שהניחו על מצחם סימנים וזכרו תמיד שהוא חסר להם.
 
ב.
 
לפעמים נדמה ששום דבר יותר לא יצליח להניע את אמות הסיפים בכדור הארץ;שהעולם מחוספס כל כך שאין מצב שאי פעם עוד יזדעזע;שראינו כבר הכל;שהשיגעון התנחל והתאזרח בכל קרן רחוב. כך נדמה לנו, עד שמגיע האירוע הבא ומעלה את רף הטירוף לגבהים עליהם לא חלמנו. הטבח המחריד בבית הספר היסודי בעיר ניוטאון שבקונטיקט, שגבה את מחיר חייהם של כ-27 בני אדם מתוכם 20 ילדים, ובוצע על ידי צעיר אמריקני, כמעט ילד. זה לא נבע ממניעים לאומניים ולא כפעילות טרור, היה זה הטירוף והשיגעון גם יחד שפגעו באנושות פעם נוספת.
 
סביב האירוע המזעזע התפתחה בשבוע האחרון מחלוקת בנוגע לזכות ההתחמשות האזרחית. אך הוויכוח הזה, יהיה עקרוני ככל שיהיה, מציג רק צד אחד של הסוגיה. אנשים בארץ כל האפשרויות מתחילים להבין, עם השנים והזוועות, שדלת פתוחה לא רק מכניסה פנימה אוויר, אלא גם סכנות. התרת הרצועה משחררת לחופשי לא רק אנשים, אלא גם כלבים חושפי שיניים של רוע, יצרים אפלים וטירופים. אבל נשק לכל זו רק הבעיה החיצונית עליה נחמד לחשוב ולהצביע, הבעיה היותר בעייתית מסתתרת מאחור. העולם מפתח טירוף חושים שבסופו של דבר לוקח את נקמתו מקורבנותיו התמימים.
 
באופן טבעי למדי, בעקבות אירועי הרג ואובדן, אנשים מפתחים חרדות ופחדים. העולם שנראה כה קסום ומזמין מתגלה כמלכודת בלתי צפויה. הדרור חושף פנים אכזריות ומבעיתות. אך מסתתר כאן גילוי איום יותר. האדם מגלה שהאיום הגדול ביותר בתבל מצוי הכי קרוב אליו – בבני מינו. ואולי בעצם בו עצמו. ואז הוא נתקף פאניקה. וזה קורה המון. אנשים שחוו תקיפה או היו קורבנות למעשי אלימות וטרור, סובלים מחרדות ומתחושת חוסר ביטחון בסיסית. במידה מסוימת, האנושות כולה נפגעת חרדה. הטירוף האנושי הדף אותה לעמדת התגוננות עלובה.
 
אם הסיפור מקונטיקט נשמע רחוק מדי, קחו את כותרות העיתונים שלנו, חלון הראווה למדרון הטירוף. אתה מוצא את עצמך לפעמים עומד מהצד, מביט על העולם ושואל: מי כאן המשוגע, אני או הוא?
 
גם כאן ניתן לומר שהסימן על המצח הוא אמצעי הישרדות קריטי. בתוך עולם משוגע, הדרך הבטוחה ביותר היא להזכיר לעצמך שאתה שבוי בשיגעון. מדוע זה חשוב כל כך? משום שעצם ההיחשפות לדיווחים צבעוניים על מעשי זוועה פוגעת אנושות בכושר השפיות שלנו. אנחנו נעשים מחוספסים כלפי הטירוף. מה עושים כשהתבואה משוגעת? הדרך הטובה ביותר היא, כמובן, להימנע. אך כל עוד הדבר לא ממש אפשרי, לפחות נעשה לעצמנו סימן על המצח. נזכור שהמציאות הזו איננה הנורמה. מגיע לכדור הארץ שגרה שפויה יותר. אם כולנו נתעקש על כך, זה יקרה בסוף!
 
בעזרת השם.
 
ג.
 
מיהו משוגע?
 
אם לקבוע לפי כללי השיפוט המקובלים בעולם, הרי שהשיגעון איננו גדר מוחלט. זוהי הגדרה יחסית. בבית משוגעים, למשל, המשוגעים הם האנשים הנורמטיביים. ההתנהגות שלהם מוזרה ושונה מכל השאר. משוגעים צאו החוצה!
 
זו הסיבה שרובנו לא אוהבים להיות שונים. מעדיפים להשתגע, רק שלא יחשבו אותנו למשוגעים. ובדיוק בנקודה זו פותח השולחן ערוך – ספר ההתנהגות היהודי – את סדרת ההנהגות עימן ראוי להתחיל את היום. הוא כותב "ואל ייבוש מפני המלעיגים עליו". כלומר, כלל ראשון בחיים הוא: אל תזהה את עצמך לאור זרקורי ההכרה הסביבתית. אל תניח לאנשים סביבך לקבוע את מידת שפיותך. הייה עקשן ותקיף רק כך תבטיח לעצמך שפיות וחירות רוחנית.
 
הרעיון הזה עומד בבסיס מסכת חייו הפלאית של רבי נתן מברסלב, תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב, שיום ההילולא שלו חל בעשרה בטבת. רבי נתן לימד אותנו במסעות חייו איך לשמר אי של שפיות רוחנית גם בתוך עולם אחוז טירוף. שעות ספורות לפני פטירתו הוא דיבר עם תלמידיו וניבא להם את טירוף הדעת ואובדן החושים שעתיד לסחוף את העולם בתקופות הבאות. אך למצב הזה יש גם תרופה. הספרים של הצדיקים, התורות של רבינו הקדוש, כל אלו מהווים זריקות של שפיות המסוגלות להתמודד גם עם נגיפים של טירוף. אך כדי ליטול אותן, מוכרחים להסכים להיות שפוי, גם במחיר תדמית המשוגע.