על החיים ועל המוות

 

 

אם היו מודיעים לכם, אחרי מאה ועשרים שנה מאושרות, שהיום הוא היום האחרון שלכם בעולם הזה, ולאחריו אתם עוברים לעולם שכולו טוב. מה הייתם בוחרים לעשות ביום הזה? האם היו מספיקות לכם 24 השעות, או שהייתם מעדיפים להתחיל ב"משימות החשובות באמת של חייכם", הרבה לפני כן?

 

האמת, שהתשובה כאן היא לא כל כך רלוונטית. לרובנו לא מודיעים מתי אנחנו נפרדים מכאן.

 

והמסר ברור.

 

 

* * *

 

יום רביעי האחרון,  שעת צהריים.

 

היה זה יום ככל הימים. השמש האירה ובישרה בקרניה הבטחות רבות. אנשים הלכו לעבודה, חזרו, תכננו את התכנונים הרגילים של שגרת החיים. התעצבנו כשהאוטו הניע באיטיות רבה מדי, ושמחו כשעלו על "הגל הירוק" של הרמזורים. יום ככל הימים, כבר אמרתי.

 

ובכל זאת, עבור משפחת דהן, השכנים שלי, זה היה היום החשוך ביותר, היום בו הסתיימו חייהם הרגילים, והתחילו חיים אחרים. בשעת דמדומים הגיעו קצינים ודפקו על דלת ביתם. האם החביבה פתחה את הדלת ולפתע חשכו עיניה. הקצינים בישרו לה על מות בנה החייל, הראל, בן ה-18, באופן פתאומי.

 

האם התמוטטה. "זה לא יכול להיות", בכתה, "הילד שכה אהבתי וכה דאגתי לו".  הרי כל כך הרבה נלחמה כדי להוציא אותו משירות קרבי לשירות צבאי רגיל, ובדיוק כשהצליחה, והילד שכה אהבה עבר לשירות קל ובטוח יותר, דווקא שם הוא מצא את מותו.

 

אותו היום, לקראת ערב.

 

חיים החייל בן ה-21, חבר של אחי, יצא מביתו עם האופנוע שלו לנסיעה שגרתית. יצא ולא חזר מאז. אנשי מד"א בישרו להוריו כעבור מספר שעות כי בנם היקר התהפך עם האופנוע שלו בתאונת דרכים קשה והוא שוכב כעת במצב אנוש בטיפול נמרץ, כשהרופאים נאבקים על חייו.

 

הראל, ילד עדין וטוב לב, לא יכל לנחש ביום רביעי כשהתעורר שזהו לו יומו האחרון בזה העולם. גם בני משפחתו, לא האמינו שכשנפרד מהם באותו יום ראשון בדרכו לבסיס, שהוא בעצם נפרד מהם לנצח.

 

 ומי בכלל היה יכול להאמין לזה?

 

גם חיים, בחור צעיר עם שמחת חיים, לא תיאר לעצמו שבאותו יום הוא יפגוש את מלאך המוות כל כך מקרוב.  ומשפחתו – גם כן, לא העלתה על דעתה שמעתה שגרת חייהם הנעימה תהפוך לסיוט. כאשר בנם האהוב שוכב ללא הכרה ב"תל השומר", וצלו של המוות מרחף מעליהם רגע רגע.

 

מי היה מאמין?

 

שתי משפחות שהחיים שלהם השתנו לנצח. ילד אחד שחייו הסתיימו באחת, בלי התרעה מוקדמת. וילד אחר, להבדיל, שלא ידוע אם ומתי יתעורר שוב לחיים.

 

וזהו רק יום "שגרתי" אחד מהשבוע החולף, עם שני מקרים שאני מכירה באופן אישי.

 

אותו יום רביעי כמעט ונגמר, ואני לא הצלחתי להירדם. היום הזה הצליח לזעזע אותי ממש. חשבתי על הראל ועל המשפחה שלו שאני מכירה מקרוב. חשבתי על האהבה האינסופית של אמא שלו – כלפיו, אהבה שלא רואים כל יום. וחשבתי לעצמי האם היא הרגישה שאין לה איתו כל כך הרבה זמן, שהרעיפה עליו כל כך הרבה אהבה?

 

חשבתי על הראל – האם הרגיש שזה יומו האחרון, או שהתנהג כרגיל באותו יום נמהר, וחשב על כל מה שבני גילו חושבים – על הטיול של אחרי הצבא ועל אוניברסיטה? האם הוא מצטער על דברים שעשה או שלא הספיק בחייו? ואם היו מודיעים לו שסופו יגיע באותו היום – האם היה נוהג אחרת? עושה דברים שלא עשה?

 

שאלותיי נותרו פתוחות והותירו אותי כואבת ודוממת, אילמת.

 

חשבתי על חיים. ועל המשפחה שלו. על הכאב, הפחד שבאין אונים ובאי וודאות שהם עוברים עכשיו. ולא יכולתי לחשוב על זה יותר. זה כאב לי מדי.

 

ידעתי שמלבד הראל ומשפחתו וחיים ומשפחתו, ישנן עוד עשרות משפחות שהיום שלהן השתנה לחלוטין באותו יום רביעי "שגרתי". ובחמישי נוספו משפחות נוספות למעגל הכאב. ובשישי – עוד.

 

כי הזמנים הם לא פשוטים עכשיו, בימות המשיח, והניסיונות הקשים מתרגשים עלינו מכל פינה. אדם לא יכול לדעת מה יקרה לו מחר, מה יקרה לו בעוד דקה, מה יהיה עכשיו, מה ילד יום.

 

ופתאום אני מסתכלת על החיים שלי מהצד, והם קצת מצחיקים אותי. איך אני עושה כזה עניין גדול מדברים פעוטים, איך אני עצובה משטויות, איך אני לוקחת קשה את החיים. מבזבזת אותם, לפעמים. ואני לומדת קצת פרופורציות – מה חשוב באמת, ומה פחות. מה טפל ומה עיקר. ואיך שאנחנו צריכים להתעורר ולחיות את החיים שלנו כאילו כל יום זה היום האחרון שלנו כאן.

 

אני זוכרת שחלמתי לא מזמן שאני מטיילת לי על גבי ענן רך ונעים. השקפתי על כל העולם בטיסה איטית ובטוחה. לפתע, החלה רוח סערה בשמים, שנדנדה את הענן הבטוח שלי. הרגשתי שעוד רגע ואני נופלת מגובה רב, ממרומי השמים אל הארץ, זה היה מסוכן מאוד ואני זוכרת את הפחד שאחז בי באותם רגעים, כאילו זה היה אמיתי. פתאום תפסתי את הענן בחוזקה והתחלתי לומר תהילים: "שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי?!"

 

כשסיימתי את המזמור, הרוח שקטה באחת,  ואני נותרתי בחיים.

 

כשהתעוררתי, הרושם של החלום הכה בי כאילו הוא התרחש באמת, במציאות.

 

נזכרתי בדברי חז"ל על ימות המשיח, בהם יהיו ניסיונות קשים על עם ישראל, ורק מי שיחזיק באמונה – ישרוד. כאילו לוקחים את העולם כמו שטיח ומטלטלים אותו בחוזקה, ורק מי שיתפוס בו, באמונה – יחזיק מעמד.

 

גם רבינו נחמן מברסלב מדבר על ה"מבול מים" שישטוף אותנו לפני בוא המשיח – ומי שיינצל ממנו יהיו כל "האומרים תהילים בפשיטות".

 

ואני נזכרת בחלום שלי, בחיים שלי, באהובים שלי, ובכל הילדים של ה’ יתברך ועיניי נמלאות דמעות. "רק תפילה!" אני רוצה לצעוק ושכולם ישמעו, "אין שום עצה – רק לצעוק אל ה’!"

 

אותו הלילה היה ראש חודש אדר. חברה שלי ואני החלטנו ללכת לכותל, לשפוך את ליבנו לפני ה’ יתברך. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת והרחובות הצדדיים שהלכנו בהם היו ריקים מאדם, לשמחתנו. החזקנו האחת את ידי השנייה, והתחלנו לרקוד ולצעוק לה’ מכל הנשמה: "מש-מש-מש-מש- משנכנס אדר – מרבין בשמחה… ונהפוך ונהפוך, ונהפוך!, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם!" והתכוונו כל כך חזק, שה’ ישמח את עם ישראל באמת, יקרע את רוע גזר דיננו ושהכל יתהפך לטובה!"

 

אז אם עברתם השבוע ליד הכותל, בשעת חצות, וראיתם שתי בנות, רצות ברחובות ירושלים ושרות לה’ יתברך בשמחה ובלב נשבר, תדעו שאלו היינו אנחנו, ותצטרפו לתפילתנו.

 

תפילת רבים לא שבה ריקם לעולם!

 

רבינו נחמן אומר שאם היו מניחים מת לחזור לזה העולם, הוא היה מתפלל יפה יפה, ובכל הכוח.

 

אז בואו נקבל על עצמנו כבר עכשיו להתחזק בתפילה, למען שה’ ישמח את עם ישראל ואת כל אחד ואחד מאיתנו בפרטיות ויגאל אותנו ברחמים.

 

כולי תפילה שה’ ישלח לבחור הפצוע רפואה שלמה והוא יתעורר לחיים בריאים וטובים, ולהבדיל, שתהא נשמתו של הראל צרורה בצרור החיים, ושה’ ישמח את משפחתו וינחם אותם בין שאר אבלי ציון וירושלים.

 

ושעם ישראל ידע מעתה רק שמחה, כי משנכנס אדר – מרבין בשמחה!

 

ומה נותר לי אלא לסיים בתפילה לאלוקינו, מתוך שירו של חיים ישראל:

 

 

    

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.