להזיז את הגבינה

רובנו מפחדים לעשות שינויים בחיינו ובוחרים להישאר במוכר לנו - בבינוניות, רק לא לקחת את הסיכון ו"להזיז את הגבינה".

4 דק' קריאה

א. אפרת

פורסם בתאריך 08.07.08

המנכ"ל במקום עבודתי זימן אותי לשיחה אישית. לא הייתי צריכה לחכות עד לפגישה שלנו כדי לדעת שמטרת השיחה היא כדי להגיש לי מכתב פיטורים. זה כבר כמה ימים שהוא מזמן את רוב העובדים ומבשר להם על פיטוריהם, עקב קריסה כלכלית של המערכת. חכמינו אומרים שצרת רבים היא חצי נחמה, אך אני, שאהבתי את העבודה שלי אהבה רבה והרגשתי שנועדנו זו לזו כמו כפפה ליד ממש, התקשיתי ברגעים הראשונים למצוא את אותה הנחמה.
 
באותו היום בו פוטרתי מעבודתי, הסתיים גם תפקידי במקום העבודה הנוסף שלי. מה רב הפלא שהיה זה גם יום ההולדת שלי. קשה היה לי להתעלם מ"צירוף המקרים" המוזר הזה, שבאותו היום, שהוא יום הולדתי, מסתיימים בחיי שני דברים משמעותיים. יום הולדת הרי זה לידה מחדש, ואילו סוף – זה בדיוק ההיפך…
 
הבנתי שיש לי שתי דרכים כיצד לקבל את פיטוריי – או להתעצב על ליבי או להיות בשמחה. כתלמידתו של רבי נחמן – כמובן שבחרתי באופציה השנייה.
 
ופתאום הבנתי – בכל פעם שמסתיים משהו – בהכרח מתחיל משהו חדש, טוב יותר, גבוה יותר. הבנתי שסיימתי את תפקידי במקום עבודתי, ועכשיו אני צריכה להתכונן לקראת תפקידי הבא, במקום חדש. הרי כבר מזמן למדתי על בשרי שאני נמצאת במקום העבודה או בכל מקום בחיי לא בשביל ה"משכורת" או ה"קריירה", אלא כדי למלא את שליחותי שם, שלשמה הגעתי לעולם. ועכשיו – החליט הקב"ה שהגיע הזמן שאתחיל בשליחות חדשה. כל האכזבה שהייתה אצורה בי התחלפה ברגע לשמחה גדולה. נזכרתי איך במילא בימים האחרונים לעבודתי כבר הרגשתי ש"מיציתי" את עצמי שם, שבא לי לשנות, להתרענן, אך בחיים לא היה לי את האומץ לעזוב שם מיוזמתי. כמה טוב שיש את ה' יתברך שדואג "להזיז את הגבינה שלנו" – להעביר אותנו הלאה, מתחנה לתחנה, מהגן לכיתה א', מחטיבת הביניים לתיכון ומשם – לאוניברסיטה של החיים.
 
פתאום קלטתי שכל השינוי הגדול הזה, לא קרה למרות שזה היה יום ההולדת שלי, אלא דווקא בגלל יום הולדתי – היום בו אני הרי נולדת מחדש, עולה מדרגה, מתקדמת.
 
רובנו מפחדים לעשות שינויים בחיינו, ובוחרים להישאר ב"מוכר" לנו. מעדיפים להישאר בעבודה "בינונית", ב"זוגיות בינונית", בחיים "בינוניים", ובלבד שלא לקחת את הסיכון ו"להזיז את הגבינה שלנו". מעדיפים "מקום טוב באמצע", על פני חיים בעלי משמעות, הטומנים בתוכם מלבד סיכונים, גם סיכויים גדולים – להגיע למעלה, לשמים. רק אם לא נפחד לשנות, להשתנות.
 
כולנו מכירים את ניסוי הצפרדעים שהכניסו לתוך קופסה עם מכסה, הם ניסו וניסו לקפוץ וצאת משם אך ללא הצלחה. ראשיהם תמיד נתקלו במכסה הקופסה. ביום מן הימים החליטו לפתוח את הקופסה, אך הצפרדעים, שבדרך כלל קופצים לגובה ולמרחקים, לא הצליחו לקפוץ מן הקופסה אל החוץ, אל החופש. הם כל כך התרגלו לקפוץ נמוך, בינוני, התרגלו לכך שמהקופסה הם כבר לא יצליחו לצאת, וזנחו את התקווה, הרצון, שבוראים את  היכולת. מה שנקרא, "תקרת הזכוכית" – התקרה כבר לא באמת קיימת, המחסום, הקושי, אך אנו כבר לא מחפשים להשתנות, לגדול, לצמוח. התרגלנו לסביבה המוכרת לנו, גם אם היא כולאת אותנו ממש. התרגלנו להיות "חצי" ממה שאנו יכולים להיות.
 
בעבר, בכל פעם שהייתי נפרדת ממישהו, אמא שלי הייתה מנחמת אותי במשפט קבוע – "כשחצאי האלים הולכים – מגיעים האלים", כך אמא שלי אומרת, ואיכשהו, זה תמיד היה מצליח לעודד אותי מחדש, פתאום הייתי קולטת שמה שהיה לא היה האמיתי, אלא רק חיקוי, רק חצי, והראייה היא – שה' לקח אותו ממני. אך עכשיו יבוא מישהו טוב יותר, מתאים יותר, אמיתי הרבה יותר.
 
וכך גם לגבי עבודה או כל דבר בחיים, נוהגים לומר ש"כשדלת אחת נסגרת – נפתחות שתיים", ואני  מאמינה בזה בכל ליבי ורואה את זה כל הזמן. איך ה' מנהיג את העולם כל כך במדויק ובחסד, וברגע שסיימת תפקיד במקום מסוים – הופ – קפצת לתפקיד הבא שלך. שהוא בהכרח – הרבה יותר טוב, הרבה יותר אמיתי, הרבה יותר "המקום שלך" בזה הרגע. לנו אין את האומץ לעשות שינויים מיוזמתנו, ולכן, כל שלנו נותר זה "לזרום" עם מה שהחיים מסובבים לעברנו, עם כל הטוב שה' מביא אל פתחנו, לא "להיתקע", לא "לחסום", "להזיז עם ה' את הגבינה שלנו", לקבל הכל באהבה ולראות איך הכל מתהפך לטובה, הרבה יותר טוב ממה שהיה.
 
אמנם עדיין לא פגשתי את עבודתי הבאה, שלשמה פוטרתי מזו הנוכחית, אך אני סמוכה ובטוחה  שכשאזכה לפגוש אותה בקרוב אראה איך שהיה שווה לחכות. שהיה שווה להשתנות.
 
"חכם אחד טייל עם תלמידו הנאמן ביער כשמרחוק הבחין במקום בעל מראה דל ביותר. הוא החליט לבקר שם לזמן קצר. בדרך הוא דיבר עם תלמידו על חשיבותם של ביקורים המאפשרים להכיר אנשים, ועל הלמידה שרוכשים מחוויות כאלה. כשהגיע, הוא ראה את  הדלות של המקום ותושביו. בבית הישן וההרוס התגוררו זוג הורים ושלושת ילדיהם, כולם יחפים ולבושים בבגדים קרועים ומלוכלכים. החכם התקרב לאיש, שהניח שהוא אב המשפחה ושאל אותו: "בסביבה זו אין מקורות עבודה וגם לא מרכזי מסחר, כיצד אתה ומשפחתך מצליחים לשרוד?"
 
האיש ענה לו בשקט: "חבר, יש לנו פרה קטנה. היא מניבה כמה ליטר חלב בכל יום. חלק מהתוצר אנו מחליפים עבור מזונות מסוימים בעיר הסמוכה, בחלק השני אנו מכינים יוגורט, גבינה וכד' לעצמנו וכך אנו שורדים".
 
החכם הודה לו על המידע, הסתכל סביבו מספר רגעים, בירך לשלום והלך. באמצע הדרך פנה לתלמידו וציווה לו: "חפש את הפרה הקטנה, קח אותה לתהום שם ממול ו- תדחוף אותה".
 
התלמיד המבועת התנגד למורו, התווכח עימו וניסה להניאו מבקשתו, הרי הפרה הקטנה הייתה אמצעי המחייה היחיד של אותה משפחה. אבל החכם הלך משם ולא ענה לו. התלמיד המדוכא ביצע את פקודת מורו. הוא מצא את הפרה הקטנה, הוביל אותה עד לתהום הקרובה דחף אותה וראה כיצד היא מתגלגלת בין האבנים ומתה. המראה הזה נשאר חרוט בזיכרונו…
כעבור מספר שנים, אכול רגשי חרטה, הצעיר החליט לעזוב את מורו ולחזור לאותו מקום כדי להתוודות בפני המשפחה ולעזור להם. כסף לא היה לו, הוא החליט שיעבוד חינם בשבילם כדי לעזור להם לקנות פרה קטנה חדשה. ככל שהתקרב למקום ראה שהסביבה השתנתה, העצים פרחו, הבית היה יפה ונקי והילדים שיחקו בחצר. הצעיר הרגיש עצוב ומיואש. הוא היה בטוח שהמשפחה הענייה נאלצה למכור את ביתה כדי לשרוד. הוא החיש את צעדיו. כשהגיע לבית התקבל על ידי איש מאוד אדיב.  הצעיר שאל על המשפחה שהתגוררה בבית לפני מספר שנים. ענו לו שהמשפחה ממשיכה להתגורר במקום.
 
הוא לא הצליח להבין מה התרחש, הסתכל על הילדים והכיר אותם, הם נראו יותר גדולים ובריאים, אבל הם היו ללא ספק אותם ילדים שביקר אצלם עם מורו מספר שנים קודם. הוא שיבח את מה שראה ושאל את האיש (את בעליו של הפרה הקטנה): "כיצד הצלחת לשפר את המקום ולשנות את חייך?"
 
האיש השיב לו בהתלהבות: "הייתה לנו פרה קטנה שנפלה לתהום ומתה, מאותו רגע היינו חייבים לעשות דברים אחרים ולפתח מיומנויות חדשות שקודם לא ידענו שאנו מסוגלים להן, ככה הצלחנו להגיע להישגים שהינך רואה".
לכולנו יש "פרה קטנה", שמגבילה אותנו ועושה אותנו תלויים, שאינה מאפשרת לנו לפתח את כישורינו ויכולתנו. אנו נוטים להסתפק במה ש"הפרה הקטנה" מייצרת. וכך אנו מנציחים מצב של בינוניות, שאינו מאפשר להסיר את הכיסוי  ולהגשים את יכולתנו האדירה.
 
מהי הפרה הקטנה שלך? כיצד תדחוף אותה לתהום? (מחבר לא ידוע)

 

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

של צוות האתר

הוספת תגובה

הכתבה הבאה

התאהבתי ברעיון הקסום הזה. לא דורשים ממני שלמות, איזה
כיף. אני לא חייבת להיות ענווה כמשה, רודפת שלום כאהרון,
צנועה כיוסף,ומאמינה כאברהם.

Featured Products