פורים, זה הדבר האמיתי

חג פורים הוא חג מפתיע. בואו נודה שלא היינו מצפים לקבל אורח כה דגול סתם כך באמצע החיים ללא תפאורה וללא גינונים. פורים לפי הספרים הקדושים, הוא יום קדוש מאוד. שוו בנפשכם, היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים נקרא כיפורים, כלומר כ–פורים. משמע, פורים זה הדבר האמיתי. היום המופלא הזה מצטנע בשטח מחיה של עשרים וארבע שעות וחשוב מאוד לנצל אותן, וכמה שיותר. במרכזו של פורים יש לנו את קריאת המגילה. זהו חלון ההצצה המדויק ביותר אל מאורעות שושן הבירה. אך לא פחות מכך, גם אל תוככי עצמנו ואל מה שעומד מאחורי הקלעים של אירועי זמנינו. הנה כמה הצצות אל אבני דרך במגילת אסתר.

ראווה

“…בהראותו את עושר כבוד מלכותו” (אסתר פרק א)

חלון ראווה, אולי זהו התואר המתאים למציאות בת זמנינו? להיכן שתלך, להיכן שתביט, תתנגש תמיד בהופעה ראוותנית. אנשים הולכים ומפתחים גישה של הכל בחוץ, לעיני עם ועדה. אם לא ראו אותך אינך קיים. הגישה הזו הופכת את כולנו על כורחנו לממוקדים יותר בשאלה ‘איך אנו נראים?’ מ’איך אנחנו באמת?’

כך בדיוק מתחיל סיפור המגילה. אחשוורוש, מלך טרי עם רזומה בכלל לא מחמיא של התמחות כסייס ומנקה אורוות, מפגין את עושרו האגדי בסדרת משתאות שלוחי רסן המתמשכים על פני למעלה מחצי שנה. במהלך החגיגות הוא דואג להציג כמה שיותר עושר ויכולת. התשוקה החולנית שלו ‘להראות את עצמו’ מדרדרת אותו למצב בו הוא דורש להציג קבל עם ועדה גם את הקשר האישי ביותר שלו כאדם, את המלכה ושתי. ראוותנות זו משיגה את המטרה – העם היהודי הולך שולל אחרי התפאורה ונוטל חלק פעיל בפולחן האישיות של השליט.

הפתיחה המסוימת כל כך של המגילה מציגה בפנינו באופן החד והממוקד ביותר איך מתחיל אובדן זהות, ואיך מתפתחת שואה לאומית. רק לחשוב על כך שהעם היהודי השוגה במשתה היין של אחשוורוש, ראה רק לפני שישים וכמה שנים בית מקדש (מקדש ראשון), סנהדרין – בית הדין העליון, כוהנים בעבודתם וניסים גלויים. וכעת, אחרי כמעט שבעים שנות גלות, הוא מסתגל מהר כל כך לשלטונו הראוותני של אחשוורוש ולגחמותיו של המן. זו תוצאה של תרבות הראווה.

הגישה הראוותנית דוגלת בהצגת החיצוניות ככותרת לחיים. וזה מה שאנחנו רואים מול העיניים מבוקר ועד לילה. הכל מונח על לוחות הפרסום. האוכל, המשפחה, הבריאות, הכל. וכמה שאנחנו ממוקדים יותר בחיצוני, כך בהכרח נסיח את הדעת ממה שבפנים. את המטרה הזו מנסה אחשוורוש להשיג. הוא יודע שיש לנו נכסים יקרים מאוד בפנים. הוא יודע שהיה לנו בית מקדש, חיים מתוקים, תורה. איך הוא חושב לשכנע אותנו לראות בשלטונו הנהנתי תחליף? ראווה. הוא מציג את הנכסים החיצוניים שלו באופן הכי בולט, ומכריח אותנו להיות שותפים בחגיגות ההערצה הללו.

נס שהיה לנו מרדכי אחד שלא יכרע ולא ישתחווה.

גורל

“הפיל פור הוא הגורל…” (אסתר פרק ג)

המושג ‘גורל’ הוא אחד המונחים שהתאזרח בלקסיקון שלנו במשמעות שגויה לגמרי. כשאומרים ברחוב גורל, מתכוונים למין ברירה מוכתבת ובלתי ניתנת לשינוי הקובעת כביכול את העתיד, את ההצלחה או ההפסד. במיתולוגיה היוונית הגורל הוא כוח בלתי ניתן לשינוי שהמציאות כולה כבולה אליו על כורחה. זהו המקור להתייחסות הגורלית לגורל כבחירה של ‘מה שיצא זה מה יש’. לאור התפישה הזו החיים מטילים אותנו אל לוח משחק המציאות כקוביות גורל. נפלת על הצד הנכון – הרווחת. אך יתכן שתיפול גם על הראש. 

בהקשר היהודי, הגורל נושא משמעות רוחנית נעלה ביותר. חלוקת הארץ לשבטים נעשתה באמצעות גורל. בבית המקדש ביום הכיפורים הטילו גורל, הפסוק אומר “השם מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי” – כאן נעוץ ההבדל הענק. גורל יהודי זה האופן בו בורא עולם מכוון אותך אל הבחירות הטובות, שמומלץ וראוי שתבחר במבוך האפשרויות שמציג בפניך העולם. הינך משוטט כאן כביכול עם ההגה בידיים, אך לגמרי נבוך וחסר מושגים לגבי מה שצופן לך העתיד. איך תבחר את כיוון הנסיעה? זו למעשה התפילה של דוד המלך “אתה תומיך גורלי” – ריבונו של עולם תוביל אותי. שהבחירות וההחלטות שלי לא יהיו רק ניחוש פרוע או הסתברות. שלא אנהל את חיי כמשחק הימורים והטלת קובייה. רק אדע תמיד שבכל החלטה אישית שלי מעורב כוח עליון, המוביל אותי ומדריך את צעדיי אל הגורל והחלק הטוב האמיתי שלי.

המן הרשע היה מכשף גדול, הוא תכנן ואף ניסה להפיל באמצעות עקרונות הניחוש שלו את עתידו של עם ישראל אל הגורל הגויי. לגרום לנו להיות תלויים במזל ובתכתיבי המציאות ההפכפכה. בסופו של דבר, הגורל הזה התהפך עליו. המכשף הענק של כל הזמנים מצא את עצמו תלוי על עץ הגורל.

גחלים על הראש

“יבוא המלך והמן אל המשתה” (אסתר פרק ה)

חשבתם פעם על רעיון שכזה? להזמין את האדם הכי דוחה והכי לא סמפטי מבחינתכם הביתה, ועוד להכין לו ארוחת ערב? כנראה שלא. אבל זה בדיוק מה שאסתר המלכה עשתה. גזירה נוראה מרחפת על ראשה ועל גורלם של אחיה היהודים. היא מצליחה להשיג ארוחה משותפת עם הביג בוס של הודו ועד כוש, אחשוורוש. ואת מי היא טורחת להזמין לפגישה הזו? את המן.

חכמים מלמדים על רעיון כביר שמסתתר מאחורי ההזמנה. “אם רעב שונאך האכילהו לחם, כי גחלים אתה חותה על ראשו…” שונאים לא צורך להרוג. צריך רק להכניע. ברגע שאתה תופס עמדת מפתח ויושב ראשון על השיבר, אף שונא לא מסוגל לאיים על קיומך. אתה העיקר והוא נדחק ממילא למעמד הטפל.

הלימוד הענק הזה נוגע להתמודדות הרוחנית, כמו גם לאתגרים חברתיים ולאומיים. ברוחניות: החומריות שהולכת ומתפתחת סביבנו מסוכנת. אך היא עלולה לאיים עלינו רק כל זמן שאנחנו ניצבים בעמדת נחיתות לעומתה. כל זמן שאנחנו חשים כזקוקים לה. אם אנחנו אוחזים במושכות, שולטים ופועלים מתוך שיקול דעת, השימוש שלנו בחומר ייעשה מתוך שליטה. אנחנו נפרנס אותו ולא הוא אותנו. כל עוד אתה משפיע אינך מושפע.

מבחינה חברתית ולאומית: אנחנו עם נרדף, כל עוד התוכן הפנימי שלנו מבקש לינוק מעמים אחרים ומתרבויות שונות. אם אנחנו מצויים במגמה של חיפוש הכרה והערכה סביבתית מאומת העולם, המיקום שלנו גרוע. משום שהתרבויות הללו מעוניינות למחוק אותנו כמה שיותר מהר מהמפה. לעומת זאת, במצב בו אנחנו משמשים ‘אור לעמים’, כלומר מציגים את היופי היהודי ללא בושה, משפיעים החוצה אמונה וביטחון, מקרינים יציבות – אף לאום לא יוכל לאיים על קיומנו.  

ונהפוך

“ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים…” (אסתר פרק ט)

פורים הולך תמיד עם היפוכים והפכים. הנס הפורימי הוא נס קיצוני, מכיליון מוחלט לניצחון מרשים. מגזירת שואה לצו מלכותי המתיר את בניין בית המקדש. הקיצוניות הזו מלמדת דבר חשוב: התנגדות או הפרעה לחיובי ולרוחני אינם סתם תקלה או שיבוש מרגיז, בכל הפרעה יש גרעין של סיוע. ובכל התנגדות יש נשמה של גיבוי וחיזוק. לכן ההתמודדות שלנו מול האתגרים הללו אמורה להיות באופן של היפוך. כי אם רק נכניע את ההפרעות, האוצרות הגנוזים בהן יאבדו יחד עימן. ‘ונהפוך’ לעומת זאת, זה להפוך את ההתנגדות ולגלות מתוכה חיזוק והעצמה.

הרבה הפרעות ונבואות שחורות מקיפות את עולמנו וחונקות את רצון החיים. אם נקווה רק להיחלץ מהצרה – לא הרווחנו, רק ברחנו. לעומת זאת, אם נתפלל ונייחל, הצרה תתהפך ונגלה בתוכה ישועה.

פורים שמח!