קסם של תיקון

זה קורה כשהלחץ מציף וסותם
את המוח, כשהייאוש מאיים וכל מה
שאתה רוצה לעשות זה לטמון את
הראש באדמה ופשוט לא להיות.
לרגעים כאלה יש קסם של תיקון.
 
 
יש מצבים בחיים בהם אתה מרגיש ממש תקוע. ואני לא מתכוונת למצב כללי שהחיים תקועים ולא מתחדשים וזורמים כמו שרצינו וציפינו, אלא למצבים בהם ברגע אחד נגמרות כל האפשרויות לפיתרון, כשהלחץ בבת אחת גואה וסותם את המוח והייאוש מאיים לחלחל לוורידים, וכל מה שמתחשק לעשות זה לטמון את הראש באדמה ופשוט לא להיות.
 
אלו לא מצבים קיצוניים, הם עלולים להיות שכיחים, לקרות בכל מקום ובכל זמן ולמרר לנו את ההתנהלות התקינה של חיינו.
 
ולאותם מצבים מאיימים מצאתי פתרון פלא, כזה שעובד באורח קסם ופותר כל בעיה באופן מידי. ומאז שגיליתי אותו הטריק הזה לא אכזב אותי מעולם, לכן אני מרשה לעצמי לגלות לכם אותו, בוודאות וביטחון ועל סמך ניסיון של שימוש רב פעמי בו. ומכיוון שכבר הספקתי לבדוק אותו יותר מפעם אחת, בחרתי בסיפור אחד מיני רבים על מנת להמחיש לכם את פלאיות הצלחתו המיידית.
 
ומעשה שהיה כך היה:
 
אינני יודעת כיצד זה קרה, אך יום אחד גיליתי בבהלה שנעלמה לי תעודת הזהות שלי. חיפשתי אותה בכל מקום, ושום דבר. הפכתי כוס, על פי עצת סבתי, ואפילו ניסיתי נוסח השבת אבידה – אבל לא הצלחתי לאתר את עקבותיה, לכן החלטתי בינתיים לחיות את חיי בלעדיה. כך הצלחתי לעשות במשך כמעט שנתיים תמימות עד שיום אחד, לשם רישום רשמי במועצה, התבקשתי לספק את אותה תעודת הזהות האבודה. לא עזרו כל ניסיונות ההתחמקות שלי בנושא. הפקידה הייתה חד משמעית: תעודת זהות שלך ולא אחרת! היא דרשה, ואני…נאלצתי לספק.
 
ידעתי גם ידעתי ש"הטיול" למשרד הפנים הולך להיות סיפור מסובך, אבל ניסיתי לשמור על גישה חיובית וקיוויתי לטוב. אפילו עשיתי תרגילי דמיון מודרך וציירתי לעצמי בדמיוני משרד מרווח, פקידה נחמדה ותוך עשר דקות נכנסתי-יצאתי ותעודת זהות חדשה בידי.
 
במציאות, לא הייתה ברירה אלא לשנס מותניים ולאזור אומץ לקראת המסע הצפוי.
 
התקלה הראשונה לא איחרה לבוא. ביום המיועד הילדה הייתה חולה ונשארה בבית, לכן נאלצתי לקחת אותה איתי. טוב, 'מילא', ניסיתי להישאר חיובית, 'לפחות תהיה לי חברה ולא אהיה לבד'. שמנו פעמינו למשרד הפנים בפתח תקווה, מכיוון שאת תעודת זהות אתה חייב להוציא במשרד המחוזי אליו אתה שייך.
 
אין לי מושג מה יש לי נגד העיר הזאת, פתח תקווה, אבל אפילו שהיא ממש לא רחוקה מהישוב שלנו, כל פעם שאני צריכה להתקרב לאזור יש לי איזו התנגדות פנימית להגיע לשם. בדרך כלל אני מנסה להימנע, אבל הפעם לא הייתה לי ברירה ונעזרתי בשירותי הניווט בדרכי אל העיר. כמובן, שמשרד הפנים היה ממוקם באזור הכי צפוף ומרכזי וברור שלא מצאתי בו חניה פנויה. 'מילא, אכנס לחניון ולא אסתבך', החלטתי.
 
הכניסה לחניון הייתה צרה מאוד ודו-סטרית. עם כל המיומנות שלי לכוון את הרכב הרחב שלי ובעזרתו הנדיבה של השומר בחניון, לא היה מנוס מהמכה הכואבת בצידו הימני של האוטו, מכה משהו-משהו, וגם לשרוט את כל הדלת שליד הנהג. 'נהדר! הנה זה מתחיל', חשבתי לעצמי לרגע, אבל מיד הרגעתי את עצמי ואת הקטנה שזה שום דבר, כפרה, נתמודד עם זה אחר כך. בראש שלי היה רק לסיים את המשימה שלפנינו. אסור לי להתבאס כבר עכשיו, עדיין לא הושגה המטרה, יש עוד תקווה.
 
עלינו למעלה למשרדים ונכנסנו פנימה. הצגים ריצדו מכל עבר במספרים אדומים וגדולים את הגרוע מכל: 467. לפי המספר בצג והכמות העצומה של האנשים שישבו על הספסלים וחיכו, הבנתי שכאשר אבדתי אבדתי…
 
עדיין לא אמרתי נואש. לא סתם טרחתי ונסעתי וחניתי עם מכה הגונה באוטו. 'היום אני יוצאת עם תעודת הזהות הזאת ביד ויהי מה!'. ניגשתי לדלפק המודיעין וחיכיתי לתורי. "אני צריכה תעודת זהות".
 
"תמלאי את הטופס הזה וקחי מספר" ענתה הפקידה.
 
"לא, את לא מבינה. אני לא יכולה לחכות את כל התור הזה. אני אמלא את הטופס ואשאיר לך את התמונות ותשלחו לי את התעודה הביתה" הצעתי בתקווה.
 
"אי אפשר גברת. את צריכה לחכות כמו כולם", השיבה ביובש.
 
"אבל יש פה המון אנשים ואני עם ילדה חולה ועוד מעט אני צריכה לאסוף את הקטן שלי מהגן" ניסיתי לפרוט על מיתרי ליבה.
 
"אז תגיעי מחר בשבע וחצי בבוקר. יש סיכוי שיהיו פה פחות אנשים", היא נתנה פתרון שנראה לה הולם ואני הבנתי שאפסה תקוותי.
 
אבל הגענו עד הלום, לפחות אשתדל להשיג את היעד המבוקש. 'אולי התור הזה לא כל כך נורא'. ניסיתי לעודד את עצמי. א'ולי זה רץ מהר ואצליח להספיק לקחת את הקטן מהגן בזמן'.
 
התיישבנו בספסל מרוחק, היחיד שהיה בו עוד מקום וחיכינו. "אמא, זה מה שנקרה סידורים?" שאלה הקטנה בניסיון להבין מה אנחנו עושות על הספסל הזה עם כל עם ישראל. "כן מאמי, בדיוק ככה. נצטרך להיאזר בסבלנות" לימדתי אותה פרק בחיי בוגר ממוצע.
 
חיכינו וחיכינו, שיחקנו את כל המשחקים שאנחנו מכירות, ושאפשר לשחק במצבים כאלה, בסוף אפילו נתתי לה את הטלפון לכמה משחקים בלית ברירה. אבל התור, לעומת זאת, לא התקדם כצפוי. אחרי כשעתיים עדיין נשארו כמאה מספרים לפני והדד-ליין שלי להגיע לגן הצטמצם לחצי שעה. התחלתי להרגיש את הכיווץ הזה בלב ואת הלחלוחית בעיניים. כל האוויר יצא לי מהגוף והרגשתי נמוכה ושפופה. האם ייתכן שאחרי כל מה שעברתי אצא מפה בלי תעודת זהות?!?
 
השאלה לא הותירה לו שום אפשרות, פרט לדבר היחיד שיכולתי לעשות כשהייאוש מחלחל וזוחל לדמי – דיברתי עם בורא עולם. כן, פרקתי לפניו את כל התסכולים שלי והתחננתי לישועה. חיכיתי עוד חמש דקות ועדיין המצב נראה סתום. אלא, שברגע האחרון עלתה לי הברקה. יש לי בדיוק עוד רבע שעה עד לרגע שאצטרך לצאת מכאן. אנצל את הזמן ואקרא את התיקון הכללי של רבי נחמן מברסלב. מה יש לי כבר להפסיד?
 
מה אגיד לכם, ברגע שסיימתי את המילה האחרונה של פרק התהילים האחרון בתיקון הכללי ניגשה אלי בחורה צעירה. "את מחכה הרבה", ספק שאלה ספק ציינה. "קחי את המספר שלי, זה המספר הבא בתור". היא הושיטה לי את הפתק המקומט שבידה. הייתי בהלם. לא האמנתי שזה קורה, שאכן יש סיכוי להצליח. שניצלתי. הייתי כל כך מופתעת וסיפרתי לה איך היא באה בדיוק בזמן, בזכות התהילים שקראתי!
 
היא חייכה ורק אמרה "אז אני שליחה טובה…"
 
הסתכלתי עליה שוב בפליאה. כלפי חוץ, לא היו לה 'סימנים' המעידים על קרבתה ליהדות, לכאורה להיפך, ולמרות זאת, היא אמרה בדיוק את הדבר המדויק והנכון. הבנתי שלעולם אין לדעת מאין תגיע הישועה.
 
מיד התחלף המספר, שוב הודיתי לה ולקדוש-ברוך-הוא ותוך כמה דקות כבר היינו בחוץ. לגן של הקטן הגענו בדיוק 'על הדקה', כמו שאומרים.
 
עכשיו, אחרי הסיפור, יהיו כמה ציניקנים שיאמרו שהיה זה רק מקרה חד פעמי ושהתמזל המזל ורצה המקרה ושהסטטיסטיקה מוכיחה ומה לא. אבל, תקשיבו טוב! בדקתי את יעילות התרופה הזו כמה וכמה פעמים בשעת לחץ וצרה והיא תמיד עבדה ונמצאה מועילה.
 
לכן, אם אתם מרגישים תקועים ונראה שאין מזור והישועה עוד רחוקה ורגע לפני שהחלטתם להרים ידיים, אל תאמרו נואש! נסו את תרופת הפלא הזו המסוגלת לתקן ולהושיע באופן מידי ומכל דבר. זה בדוק!!!