רגע לפני שאתם מתייאשים

אם חשבתם שייאוש הוא מנת
חלקם של המדוכאים, טעות בידכם!
רגע לפני שאתם מתייאשים, כמה
דברים חשובים שכדאי לכם לדעת
על הנורא שברגשות: הייאוש!
 
 
רגע לפני שאתם מתייאשים, שימו לב! כמה דברים חשובים שכדאי לכם לדעת על הנורא שברגשות – הייאוש.
 
התורה מספרת לנו על הסתלקותה של מרים הנביאה מן העולם, ובעקבות כך גם באר מרים. ואז, משהו מוזר קורה, במקום להתמקד בכאב שבאובדן אישה עצומה וגדולה כזו, שוב אנו נתקלים בתופעת התלונות והמענות של העם נגד משה רבינו, ושוב הם משתמשים בלשון חריפה וקשה, כפי שמעיד הכתוב: "וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (במדבר כ). למה ולמה ולמה… אלא שהפעם, בניגוד לפעמים קודמות, בורא עולם לא כועס ולא מעניש, אלא רק מצווה על משה להוציא לעם מים מן הסלע.
 
וזה תמוה ואפילו מוזר.
 
בחטא המרגלים, כשהוציאו את דיבת הארץ, העם התלונן בצורה בוטה וחריפה, לא פחות ממה שקרה אחרי פטירת מרים והסתלקות הבאר, "וַיִּלֹּנוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה" (במדבר יד). הטחות אלה מעוררות את כעסו של בורא עולם עד מאוד והוא גוזר גזירה קשה – הדור שבכה בכיית חינם (אחרי ששמע את דבר המרגלים) ימות במדבר ורק בניהם יכנסו לארץ ישראל. ולא רק, אלא גם קבע בכייה לדורות, חורבנות, ייסורים, והשם ישמור אותנו מעתה.
 
וכאן נשאלת השאלה המתבקשת: מה ההבדל בין התלונות? מדוע לנוכח התלונות על חסרון המים בורא עולם מגיב בפתרון הבעיה, בלי שום רמז לכעס וכל שכן עונש, ואילו בתלונות על הכניסה לארץ ישראל הוא כועס ומעניש כל כך?
 
 
הבכייה על הבאר היא על חסרונות גשמיים, כגון חסרון במים או בלחם. זה דבר שבורא עולם מאריך אף עליו מכיוון שתלונות מסוג זה נובעות מהגשמיות והתאוות של האדם. זה מובן שיש לאדם גשמיות ותאוות, למרות שהוא מחויב להשתדל להתגבר על תאוותיו ועל הגשמיות שלא פעם מכשילות אותו בצורה קשה, פלוס העובדה שזה דבר מגונה ביותר כאשר האדם מאפשר לגוף להשתלט עליו. בכל זאת, אפשר לסלוח על כך ולהמתין שאדם יזדכך ויבטל את גשמיותו ותאוותיו.
 
אולם, העוון שנגרם בגלל התלונות וההתנגדות לכניסה לארץ ישראל הם דבר אחר לגמרי. כאן לא התאווה היא שהשתלטה עליהם, לא הרעב ולא הצמא שהעבירו אותם על דעתם, גם לא הפחד המוחשי שחשו כאשר המצרים רדפו אחריהם. כאן הייתה כפירה מוחלטת בבורא עולם, כפירה בעיקר ממש. מדוע? משום שהמרגלים אמרו בפירוש לא נוכל לעלות! "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר יג), ורש"י אומר שכאשר אמרו "ממנו" התכוונו כלפי מעלה – כלפי שמים. המרגלים, אם כן, עשו את הדבר הגרוע מכל – הם הכניסו בעם ישראל ייאוש, והייאוש הוא כפירה גדולה ומוחלטת בבורא עולם.
 
אז הנה המסר הנפלא לכל אחד מאיתנו: הבדל גדול ישנו בין אדם שמתלונן שקשה לו, מר לו וחסר לו, לבין אדם שמתייאש ומפסיק לרצות את קרבת הבורא – שזה להפסיק לרצות להיכנס לארץ ישראל, כי ארץ ישראל פירושה קרבת הבורא בשלמות, כמו שכותב רבי נחמן מברסלב בכמה מקומות בספריו, וכן רבי נתן מברסלב בספר ליקוטי תפילות, שם הוא אומר: "ואם אומר, חס ושלום, אבדה תקוותי ותוחלתי מה', זו קשה מן הראשונות, כי כבר הזהרתנו על ידי נביאיך וצדיקיך הקדושים האמיתיים, כי אסור לאדם לייאש עצמו מהשם יתברך לעולם!" (א-יג).
 
עכשיו אתם מבינים למה רבי נחמן מברסלב צעק בקול גדול אין שום ייאוש בעולם כלל? מכיוון שהייאוש הוא כפירה! הוא הזהיר אותנו שלא ניפול לאותה כפירה שהכניסו המרגלים בעם ישראל, שהרי בורא עולם רצה שעם ישראל יכנסו לישראל, הוא הרי הבטיח לאבות להנחילם את הארץ! מדובר כאן ביסוד גדול וחשוב באמונה – בורא עולם בודאי רוצה שעם ישראל יהיו בארץ ישראל! את כולנו! אולם ברגע שדור המדבר התייאש מלהיכנס לארץ כבר לא היה אפשר להכניסם, הייאוש גרם להם, למעשה, לאבד את חלקם בארץ, לכן היו צריכים לגווע במדבר ורק צאצאיהם הורשו להיכנס. זה גם מסביר את העונש של ארבעים שנות נדודים במדבר.
 
את העונש של בכייה לדורות הסברתי בצורה מורחבת בספר שעריו בתודה, שם ציינתי שלמעשה לא מדובר בעונש אלא בתיקון. הקב"ה כביכול אמר שמעכשיו לא יוותר להם על הבכיינות וכל זמן שימשיכו להתבכיין לא תבוא הגאולה, ורק כשיתקנו את העוון הזה ויפסיקו לבכות על כל דבר – רק אז תבוא הגאולה.
 
אין שום ייאוש בעולם כלל! הייאוש עצמו הוא כפירה ממנה צריך להיזהר. לכן, על כל אדם לשים לב, לדעת להתרחק ולהיזהר מהייאוש כמו מאש, מכיוון שפגם זה חותך ומנתק את האדם מבורא עולם, השם ישמור. ושלא תטעו, הייאוש הוא לא מנת חלקם של המדוכאים בלבד. לא. דפוס נורא זה מאומץ על ידי כל אדם, וכל אחד נגוע בו בעניינים רבים. כי ההגדרה של הייאוש היא כאשר אדם מפסיק לרצות ולקוות, כמו שמבואר בשולחן ערוך, וזו לשונו: "כי מי שליבו הומה על דבר מה, ואחר כך נח ואינו חושב עוד בדבר ההוא – יאמר עליו לשון ייאוש" (חושן משפט צ"ח, א).
 
כל דבר שאדם מפסיק לרצות אותו, כל שכן אם זה משהו בתחום הרוחניות והקדושה שלו, אם הוא מפסיק להתגעגע אליו ולקוות לו – נקרא שהתייאש ממנו.
 
לכן כל זמן שאדם לא התייאש, אפילו אם הוא בוכה ומתלונן עוד אפשר לחזק ולעודד אותו. אולם אם התייאש לגמרי זו כבר כפירה וקשה מאוד להחזיר לו את הרצון. לכן רבי נחמן מברסלב אומר שהרצון של האדם הוא הכוח הכי גדול שלו ועליו היצר הרע נלחם איתו מלחמת חורמה, לכן גם מזהיר מפני הייאוש כי זה תלוי בזה. ואם אדם התייאש, למרות שעליו להיזהר מכך מאוד, יחזור בו ויתעורר לתשובה ויאמין שביד הבורא לזכותו בכל דבר שבקדושה אם רק ירצה ויבקש, כמו שכתוב: "בפיך ובלבבך לעשותו"!
 
זה השורש של כל החסרונות – הבכיינות והייאוש, וגם כאשר אדם רחוק מהתפילה – שעדיין לא זכה לגלות את כוחה העצום ושבעזרתה אפשר לזכות לכל הטוב, כמו שאומר רבי נחמן מברסלב: "אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ בְּעִנְיַן הַנְהָגַת הִתְקָרְבוּת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְצִוָּה לוֹ לִלְמֹד וְכוּ'. וְשָׁאַל אוֹתוֹ: הֲלֹא אֵינִי יָכוֹל לִלְמֹד. הֵשִׁיב לוֹ: עַל יְדֵי תְּפִלָּה יְכוֹלִין לָבוֹא לַכֹּל, לְכָל טוּב, לְתוֹרָה וַעֲבוֹדָה וּלְכָל הַקְּדֻשּׁוֹת וּלְכָל הָעֲבוֹדוֹת וּלְכָל הַטּוֹבוֹת שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת!" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, קי"א).
 
מי שמגלה את כוח התפילה, גם אם יעבור עליו מה שיעבור עליו בגשמיות וברוחניות, אם יתחזק בתפילה ויבקש, אפילו אם חווה ירידות וקשיים, אפילו שיהיו לו זמנים שיחלש מן התפילה עצמה – אחרי הכל הוא יעבור את זה, מכיוון שבכל פעם שייזכר שוב שיש בידו את הכוח העצום, את הנשק הכי חזק שיכול להיות, ולא יתייאש – יזכה לכל הטוב, כמו שרבי נחמן אומר, אפילו אם יתחיל עם כמה מילים בודדות של תפילה עד שיזכה לקיים את התפילה האישית במלואה (התבודדות) כמו שהסביר רבי נחמן, מכיוון שלכל מילה יש כוח וערך עצום בעזרתם יזכה לכבוש את ארץ ישראל, היא הקרבה לבורא עולם, ולהרגשת נועם ושמחה, אמן.