שגרירות בארץ חושך

 

 

יש בחיי חור.

 

חור עמוק ושחור.

 

חור פרטי וסודי שמעולם לא דיברתי עם איש עליו, ולעולם גם לא אדבר.

 

חור מפחיד ואימתני ובולעני. אני לא אוהבת להיזכר בו.

 

לפעמים יוצא לי להזכיר אותו בדיבור עם השם. אני אומרת לו – אתמול הייתי ליד החור הזה, אתה יודע. אין לי כוח לדבר על זה, אתה לא כועס עלי, נכון? פעם אחרת. נראה מתי. בהזדמנות…

 

ואני הולכת.

 

אני מאוד חוששת להישמע כפוית טובה.

 

כפוית טובה, זה הנשק הכי קטלני, שיש ליצר הרע כלפיי. איתו הוא יורה אלי את ה’תשתקי קוטרית’, ואני באמת שותקת.

 

אחר כך אני משתדלת להתחזק ודווקא כן לדבר, אבל לא תמיד יש בי מספיק כוח, ולא בשביל כל נושא. יש מקומות פשוט נעולים מדי, מבהילים מדי. החור שלי הוא כזה בדיוק: נוגע בלב ליבם של החיים, בעומק של הכל.

 

נראה לי נורא ואיום, לבוא להשם ולהגיד לו – אתה יודע מה? מעבר לכל הטוב והרע, מעבר לכל מה שיש לי ואין לי, מעבר לכל התפילות שכבר התפללתי והתשובות שענית והקומות שבנית, מעבר לכל הדרך שעברנו ומה שהתקדם, מעבר לכל זה – בתוך הכל – יש עוד חור נורא. חור שחור ואימתני. חור כזה של מוות, באמצע החיים.

 

איך אני אגיד לו ככה? איזו הפרזה!

 

אבל זהו, שזאת לא הפרזה. זאת אמת לאמיתה ואני לא יכולה לשאת אותה. היא מפחידה אותי בעומק הכאב שלה, אני לא יכולה להודות בקיומה.

 

אז בתחילה היא נראתה כמו שטיח דשא ירוק ותמים, ואי אפשר היה לנחש מבחוץ, שזאת מאורת צפעונים מבעיתה. אבל עם התפילות השקטות התקדמתי, עד שבמקום שטיח פרוש ומדחיק, יש היום סימן שאלה.

 

סימן תהיה.

 

משהו שרוצה, שלא מעיז, אבל בלילה בלילה, בשקט בשקט, שואל את עצמו בלי לחכות לתשובה – האומנם?

 

ככה נכון?

וכך זה יישאר?

לתמיד?

 

הבוקר קיבלתי מתנת חינם מיוחדת. תוך כדי צעידה הלומת עייפות, נפתחו שערי השפתיים האלה, החשוקות והמהודקות, ומילים השתחררו.

 

דיברנו כל מיני, מלפנים ומאחור, מבפנים ומבחוץ, ועברנו ליד השטיח ההוא, עם סימן התהייה המקנן בו תמיד. יש גם את ההוא שכבר סיפרתי לך, אמרתי בלאות, אבל אין לי כוח לדבר על זה, אבא, לא היום, מתישהו, בזמן אחר…

 

ופתאום, בין קולות הצופרים ועשן המכוניות, בין החנויות הפתוחות והאנשים הממהרים, בין דוכני הפרחים ופקחי החניה, שמעתי אותו מדבר לי בלב.

 

למה לא היום? למה אין לך כוח?

 

כי זה פשוט יותר מידי בור, אמרתי אחרי שהתבוננתי בדבר. אין לי כוח לגעת בו. אולי אני בכלל טועה או מדמיינת, ובטח זאת הפשלה שלי… אתה לא חייב לי שום דבר, וזה מאוד כואב שם. איך אני יכולה להגיד את זה בפירוש… זה כמו לכפור בכל הטובה!

 

וככה, על המדרכה הצפופה מעוברים ושבים, כששמש הבוקר מטפסת בשמים ומחממת יותר ויותר, הוא התעניין ושאל והמתין לתשובה.

 

אני לא יודעת איך ניגשים לחור שחור כזה, אמרתי, לא נעים לי. גדול עלי, גדול עלי באלף מידות.

 

ואז השפלתי מבט. התביישתי ממנו.

 

שמעתי את הדיבור השקט, הגלוי, המתוק, המבקש לגאול ומניח לי מקום להחליט אם כך או אחרת.

 

"ואחר כך… אחר כך כשהכל ייגמר ותשובי אלי, ונסתכל ביחד ונראה את החור… נראה את סימן השאלה העמוק הזה, הכהה, המקרין מעגלים מעגלים של כאב לחייך. ואני אשאל – ומה עם זה, ואת תעני – בזה פחדתי לגעת. בזה לא היה לי נעים… איך תרגישי? הרי זה כאילו לומר – בטחתי, אבל לא עד הסוף. באתי, אבל לא עם כולי. הסכמתי, אבל רק עד נקודה מסוימת. החור הזה…. את בטוחה שאת רוצה להישאר בו לבד, אחרי כל האהבה שאהבנו?"

 

נשמתי עמוק, ועוד יותר עמוק.

 

לא, לחשתו לו, לא, אתה צודק, אני לא רוצה. לא רוצה כלום מוסתר, מוכחש או מודחק. לא רוצה להחביא, לא ממך. יום יבוא ונסתכל על זה בכל מקרה יחד, ואתה איתי היום כמו שתהיה אז… רק שהיום עוד אפשר ללחוץ על כפתורים ולשנות מציאויות ולהתחיל להניע גלגלים שימשכו שרשראות ויחלצו וישנו, ואז … אז יהיה מאוחר מדי.

 

וככה, בלי להתכונן, בלי להתמלץ, בלי להתיפייף, קפצתי פנימה, והתחלתי להגיד. בחיפזון, בלי לחשוב איך זה נשמע.

 

מהר מהר, לפני שייגמר לי האומץ, הקמתי בארץ חור שחור שגרירות לתפילה הפרטית (שיהיה לי לאן לחזור עוד פעם), והנפתי כמה דגלים עם בקשה לעזרה. פרצתי כמה מחסומים ודפקתי על כמה חומות, השלכתי שניים שלושה בקבוקים עם פתקים וסיפרתי כמה עובדות ישנות. קודם כל!

 

לא רוצה לסתום יותר, רוצה דווקא לפתוח, וגם לפנות. לפנות ערימות של זבלים עם מילים, למלא בורות וחללים עם מילים. לתאר מה שקורה במילים. לפחד עם מילים, להיבהל עם מילים, לבקש עזרה עם מילים, להתבייש עם מילים… ולצעוק, ולבכות, ולשתוק – עם מילים.

 

אין לי מושג מה יקרה, אין לי מושג איך זה ייראה. זה באמת גדול עלי באלף מספרים. אבל אני לא מתכוונת לשתוק את עיר הרפאים המחרידה הזאת יותר, אני מתחילה לדבר אותה עכשיו.

 

מזל טוב.

 

     

(מתוך מגזין "משפחה")