שווה שתיקה

הרגע בו נפל לפתע האסימון היה
כשהבנתי שזו אותה אילנה, שהלבינה
את פניי ברבים. הלשון נשלפה כמו
חרב חדה, מוכנה לסגור את החשבון
הפתוח, אבל משהו עצר אותי.
 
 
לפני 15 שנה, כשרק התחלתי לעבוד פה, הייתי צעירה נורא, והמומה מכל הערב הרב של המלל והעשייה סביבי. אני חושבת שלקח לי חצי שנה רק להבין איפה אני נמצאת ומה אני צריכה לעשות כשאני מגיעה בבוקר. זו הייתה העבודה השנייה שלי בחיים, מצאתי אותה אחרי חצי שנה של חיפושים מהבית. הייתי אסירת תודה ומלאת תקווה שהפעם מצאתי את מקומי.
 
חודש אחרי שהתחלתי לעבוד כאן, החלו ההכנות לפסח. אתם מכירים את הימים המרגשים הללו שבהם כל הארץ מלאה התרגשות ודוק קטן של קדושה נח על הכל, בין אם הם עסוקים בניקיון ובביעור חמץ, ובין אם הם סתם מחליפים מתכונים או הולכים לקנות מתנות לדודה ולחמות.
 
בוקר אחד, כשאני ישובה על שולחני ועמלה את עמלי, השתרר שקט של ציפייה בחלל הגדול שבו עבדתי. הרמתי את הראש וגיליתי שבדלת עומדת אישה נמוכה ובידה חבילת מעטפות ענקית. "זו מנהלת כוח האדם, אילנה", אמרה לי חברתי שרית שישבה לידי. "היא מחלקת את המתנות לחג!"
 
ואכן, אילנה עברה משולחן לשולחן והניחה מעטפה בידיו של אחד ואחד מהעובדים, מחייכת ומברכת אותם בברכת חג שמח. אני כבר לא זוכרת מה בדיוק היה במעטפות ההן, בטח תלושים לאיזה רשת מרכולים. אנחנו עדיין מקבלים את המתנות הללו בחגים.
 
אילנה המחייכת ריחפה משולחן לשולחן עד שהגיעה אלי. היא הביטה בי, הזעיפה פנים ואמרה: "את חדשה מדי. לך אין שי לחג!" זקפה את סנטרה והתרחקה. אני זוכרת שהסמקתי כולי והתמלאתי בושה. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. לבסוף קמתי בשקט ונמלטתי לשירותים, שם בכיתי בכי מר. לא על התלושים שלא קיבלתי, אלא על פני שהולבנו ברבים.
 
אבל אתם יודעים איך זה, פצעים שטחיים מחלימים מהר, ושכחתי מכל העניין מזמן. עשיתי חיל בחברה שלנו. בתחילה הייתי פקידה ואחר כך התקדמתי לתפקיד של מנהלת מוצר ומנהלת שיווק. אחרי שנים בתפקיד סמנכ"לית השיווק והמכירות, אני מכהנת כמשנה למנכ"ל, ומן הסתם אקודם לתפקיד מנכ"ל החברה בקרוב.
 
לא מזמן הגיעו אלי קורות חיים של מועמדת לתפקיד מנהלת כוח האדם של החברה. מה שתפס את עיניי היה שמה – אילנה, והעובדה שהיא כבר עבדה כאן בעבר. קורות החיים שלה היו מרשימים למדי, לכן זימנתי אותה לראיון.
 
"עבדתי כאן לפני המון שנים", סיפרה לי. "אחר כך נסעתי לחו"ל עם בעלי והילדים, בעקבות העבודה שלו, וחזרנו רק לפני חודשים אחדים. חשבתי להציע את עצמי לתפקיד הישן שלי פה. אני מקווה שאני עדיין רלוונטית. לעולם לא אשכח איך הייתי מחלקת את מעטפות השי לחג פעמיים בשנה", אמרה וחייכה.
 
ולי נפל לפתע האסימון! זו אותה אילנה בדיוק. ההיא שהלבינה את פניי ברבים כשרק הגעתי לחברה! עמדתי כבר לספר לה את הסיפור, אבל נמלכתי בדעתי. שאלתי רק מדוע היא רוצה לעבוד בחברה בתור מנהלת כוח אדם.
 
"אני נורא אוהבת אנשים!" אמרה לי. "אני זוכרת במיוחד כמה אהבתי לעזור לעובדים החדשים כשרק היו מגיעים לחברה! את בטח חדשה מדי כאן בחברה. בטח לא זכית לעבוד איתי".
 
הנהנתי ושתקתי. חשבתי, שהנה, הנה באה ההזדמנות שלי להשיב לה כגמולה. למה לא? כמה פעמים בחייו זוכה אדם להזדמנות כזו? "אנחנו נחזור אליך", אמרתי לה כשלחצנו ידיים אחרי הראיון.
 
בבית סיפרתי לבעלי על אילנה של אז ושל היום, והוא צחק ואמר לי "איזו הזדמנות נפלה בידיך! את יכולה לעזור לאדם לחזור חזרה בתשובה מלאה! את חייבת לקחת אותה לעבוד אצלכם!"
 
כזה הוא בעלי. בחרתי בו בגלל החמלה הגדולה שיש בליבו.
 
זו הסיבה שלקחתי את אילנה לשוב ולעבוד אצלנו, וסיפרתי לה בזהירות שלעתים, עובדים חדשים עלולים להיעלב מדברים של מה בכך, או מזכויות שאין להם שנובעות מוותק. ביקשתי ממנה לדאוג במיוחד לעובדים הללו, שלא ירגישו פחות רצויים. ביקשתי ממנה לשים את הדבר בראש מעייניה. והיא הודתה לי ואמרה "כמה את צודקת! ראי, זה בדיוק מה שאת עושה איתי כאן ועכשיו. נותנת לי תחושה של ערך אמיתי למרות שרק עתה הצטרפתי אליכם. תודה! אני בטוחה שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ממך!"
 
חייכתי ובירכתי אותה, וביני לבין עצמי צחקתי וחשבתי שיש לי עוד הרבה מה ללמוד מבעלי.