שורדי הפייסבוק

צעדנו במרכז הקניות השכונתי כשפתאום חברתי פנתה אלי ואמרה: "את רואה את הבחורה ההיא שם?" כשהיא מצביעה ביד רועדת לכיוונה. הסתכלתי על 'האובייקט' שעניין את חברתי, והרמתי גבה לנוכח שאלתה.
 
"את לא חושבת שהיא רזה מדי?" היא אמרה, "כלומר, רזה עד כדי להחריד?"
 
כן, היא כן הייתה. אבל מה זה קשור אלי?
 
נו, בעצם, הכל. ובאמת, שום דבר.
 
ברגעים כאלה, אני מרשה לעצמי לעזוב את מרחב הקדושה הפרטי שלי, אותו אני מגדירה כארבע קירות ביתי, החלל והגבולות שמגדירים את העולם שלי, את החיים שלי. אני עוזבת את האתגרים, הכלים והמצבים שהשם יצר במיוחד בשבילי – ומציצה לחייו של מישהו אחר, רק כדי לראות אם הוא קיבל עסקה יותר טובה משלי. אני מסתכלת מעבר לגדר של עולמי לחצר של מישהו אחר, כדי לוודא שאכן יש שוויון בחלוקה של השם – בדברים ובמצבים שעושים את החיים של כל אחד. ואני מדברת על הכל – כולל פרנסה, הקמטים בפנים, מספר הילדים, וגם משקל גוף האישה היושבת לצדי במכירה הסינית. זהו משחק אינסופי של השוואות כשאדם מסתכל מהחלון שלו על דלת אמות ביתו של מישהו אחר.
 
קחו את פייסבוק כדוגמא. רבקה לוי הגדירה באחד המאמרים שלה – פייקבוק בצורה קולעת את מה שקורה עם הדבר הזה. ייצוג מזויף של 'החברים' שלנו בחיים, ציור תמונה של שלמות. זהו אחד הכלים המועדפים על היצר הרע, בעזרתו הוא גורר אותנו מחוץ לדלת אמות ביתנו ומכניס אותנו לחייהם של אנשים אחרים, ולו רק כדי להכשיל אותנו, לתעתע בנו, להוליך אותנו שולל. כשהמציאו את הפייסבוק, השטן וחבורתו כנראה חגגו באותו יום. מישהו עשה להם את החיים קלים מאוד מאוד, חשבתם על זה? עם כמה הקלקות על העכבר, ויוסי, המתבגר שלכם, נכנס לדף החברים בפייסבוק וחוזר עם מיליון סיבות למה החיים שלו קשים בגלל כל ההשוואות שעשה שם. ובדרך זו הוא מוחק את כל רגשות הכרת הטוב שיש לו אל השם יתברך, עמל של שנים שהשקעתם בלימוד הכרת הטוב יורד לו לאי שם…
 
כן, גם אני ניצולת פייסבוק. עזבתי את פייסבוק כשהבנתי פתאום שלא רק שהפכתי למכורה והוא היה הפרעה גדולה בחיי (שלא נדבר על בזבוז הזמן האיום), אלא שזה גרם לי למעוד שוב ושוב מחוץ לדלת אמות ביתי – המרחב הפרטי שלי – אפילו בלי לצאת מהבית!
 
החיים של כולם נראו כל כך מושלמים בהשוואה לשלי. כולם פרסמו מלא תמונות מחופשות ביעדים אקזוטיים. הם היו מעדכנים את התמונות מדי פעם, כך שהכל היה נראה רענן ומאוד מושלם.
 
"להתעורר עם זריחה מהפנטת – בעלי ואני בחופשה מדהימה בטהיטי".
 
אממ. מתי הייתה הפעם האחרונה שבעלי ואני יצאנו לחופשה אקזוטית? האם הפיצה בפינת הרחוב נחשבת?
 
"מתחילה לעבוד קשה במטבח הפסח שלי – קליפות תפוחי אדמה – הנה אני מגיעה!"
 
זה אומר שהיא לא צריכה לקרצף ולשפשף את המטבח במשך עשרים שעות, ואז לחכות עוד 24 שעות לפני ההכשרה שלו (זה מה שקורה בדלת אמות ביתי), בזמן שהמשפחה חיה על דיאטת קטניות – במבה וחטיף תפוחי אדמה כשרים לפסח?
 
אף אחד לא יכתוב משהו כמו "היום הייתי בבנק – והייתה לי משיכת יתר", או "היה לי עוד פיצוץ עם בעלי, באסה אמיתית". לא. כי כולם תמיד מושלמים, עם משפחה מושלמת. החלקים ה'בעייתיים' של חייהם אף פעם לא מגיעים לתצוגה הראשית. אף פעם לא מצאתם בעיות, חרדות, נושאים שהציקו 'לחברים'. למה? כי זה כמו שרבקה לוי הגדירה כל כך נכון ואמיתי – זה פייקבוק! הכל מזויף!
 
הקש האחרון ששבר את גב הגמל היה, ששתי 'חברות' שלי ילדו, וזה היה סמוך לזמן בו הייתי צריכה ללדת (דבר שלא קרה, העובר נפטר לפני הלידה). בכל פעם שבדקתי מה חדש אצלן, ראיתי תמונות של התינוקות המתוקים שלהן, וגם דיווחים על תהליך התפתחותם. ואני, כמובן שמחתי בשבילן, אבל החלל שנותר בי נעשה גדול יותר ויותר. לקחתי את עצמי ממקום בטוח של דלת אמות ביתי – ארבע קירות ביתי – ושמתי את עצמי במצב של רגישות יתר. כאשר 'חברה' מהעבר יצרה אתי קשר (דבר שלא רציתי שיקרה) התנתקתי מהפייסבוק, כך הרגשתי הרבה יותר טוב, היה לי קל יותר להחלים.
 
בעולם של היום, עולם של טכנולוגיה עם שימוש מופרז ומוגזם, אנו נדחפים כל הזמן לתוך דלת אמות ביתם של אנשים אחרים – לטוב או לרע. כנערה, גדלתי על מגזינים שעסקו רק באנשים, מכיוון שזה סיפק לי תוכן לשעות רבות – כוכבי הסרטים האהובים עלי, אלה שרק התגרשו, עברו ניתוחים פלסטיים, בגדו בבן/בת זוגם. אנחנו חברה עם רעב שלא יודעת מהו שובע, רוצים רק לדעת עוד ועוד. חייבים לדעת מה קורה בחייהם של אנשים כדי לראות איך אנחנו מסתדרים עם מה שנתנו לנו משמים.
 
"היא לא כל כך רזה כמו שהיא נראית – בגד שחור עושה את האדם רזה יותר", או "את חושבת שהזוג שיושב שם מושלם? שמעתי שהם עשו לא מזמן פשיטת רגל…" וכן הלאה…
 
כולנו בני אדם. וכבני אדם, אנו רוצים להיות בראש כל הדברים והרשימות. אנחנו אוהבים שהחיים שלנו זורמים חלק וישר, בלי חבטות ומהמורות בדרך. וכשאנו מסתכלים החוצה, מחוץ לדלת אמות ביתנו, אנחנו חושבים שהשם מפלה אותנו לרעה, מעניש אותנו. אנחנו מסתכלים על הסובבים אותנו ובוכים שאף אחד לא אומלל וסובל כמונו.
 
בכל פעם שאני מסתכלת על האנשים מסביבי, היצר הרע שלי מתחיל לספר לי באוזן על כל חוסר ההגינות שיש בעולם. ואז, אני נושמת עמוק ומתחילה לומר את המנטרה המתוקה והנאמנה שלי: "דלת אמות ביתי, דלת אמות ביתי, דלת אמות ביתי…" כל הסתכלות מחוץ לדלת אמות ביתי – היא חסרת תועלת! שום דבר לא ישנה את המצב הנוכחי שלי – חוץ מהגישה שלי! המשפחה, שנראה שהכל קורה אצלה קל ומהר, לצערנו, מתמודדת עם ילד שירד מהדרך. האישה שנראית כל כך מושלמת – המשפחה שלה סובלת מקשיים כלכליים איומים. הדוגמאות הן אינסופיות, וכך גם ההזדמנויות לרחמים עצמיים. אדם אף פעם לא יכול לדעת מה קורה בתוך דלת אמות ביתו של אדם אחר, וכמו שנוהגים לומר: אם כולם היו מניחים על השולחן את חבילות חייהם, והיו אומרים להם שהם יכולים לבחור איזו חבילה שהם רוצים – עדיין, כל אחד היה בוחר את החבילה שלו. כי בסופו של יום, השם נותן לכל אחד מאיתנו את הבית, בן/בת הזוג, הילדים, האתגרים וההתמודדויות שלנו – את מה שהכי טוב בשבילנו.
 
"מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל" – אמר בלעם הרשע, כשרצה לקלל את עם ישראל, אך השם הוציא מפיו ברכה. פתחי האוהלים שלהם היו לכיוונים שונים, כל אוהל עם הפתח והכיוון שלו, אף אחד לא ידע מה קורה בביתו של חברו.
 
אנחנו צריכים לקחת דוגמא מאבותינו שגרו בשלווה ובשלום במדבר. הם הסתכלו רק על דלת יריעות אוהליהם – והם מהווים עד היום דוגמא לאן יהודי צריך לשאוף בחייו.
 
לכן, כשהיצר מנסה כל הזמן להרתיע אותנו, על ידי אינסוף מניעות רוחניות שהוא שם לנו בדרך – תדרכו עליו! תדרכו עליו! תגידו לו שאתם מאוד מצטערים (ואולי לא) ואתם לא, אבל ממש לא תיפלו לתוך המלכודת שלו – לצאת מדלת אמות ביתכם! לא דרך הפייסבוק, לא דרך ההסתכלות על האישה היושבת לידכם במכירה הסינית, וגם לא בהתעניינות והסתקרנות ב'משפחה המושלמת' שגרה לידכם. וברגע שהתמודדתם עם המטריד המנוול הזה, רוצו בחזרה לדלת אמות ביתכם, תנעלו את הדלת ותסגרו את החלונות. כי כמו שדורותי מהקוסם מארץ עוץ הגדירה בצורה קצרה וקולעת: "אין כמו בבית!".