שלום בית, השטן והערפד

אם חשבתם שחייו של עורך דין
המטפל בנושא הגירושין הם קלים,
טעיתם. הצצה קלה אל מאחורי
הקלעים ועל ההתמודדות עם
האנשים מן הצד השני של השולחן…

כעורך דין לענייני גירושין למעלה מעשור, את רוב שנות חיי הנישואין שלי העברתי בגישה המוטעית שחיי הנישואין שלי אכן היו מוצלחים וטובים. אחרי הכל, אף פעם לא ישבתי בצידו השני של השולחן וביקשתי להתגרש. ההיפך, הייתי העו"ד החכם המייעץ ללקוחות הלא מודרכים שלי כיצד לראות מעבר לרצונותיהם, תשוקותיהם ותאוותיהם ולהתמקד בילדים, או להשתחרר מהכעס והרצון העז והבוער לנקום בבני זוגם.
 

כמעט בכל יום נכנסו הלקוחות (חלקם כבר הפכו לבני בית במשרדי) והתלוננו שהם כבר לא אוהבים את בן/בת זוגם, הניצוץ נעלם או שחייהם חסרים ריגושים – והכל, כמובן, אשמתו של בן/בת הזוג. חלק מהלקוחות אף מיהרו לפעול כדי לבטל את חיי הנישואין שלהם באופן חוקי, כדי שיתחתנו עם הנשמה התאומה החדשה שהייתה בהחלט "האחד שחיפשתי" (אלה היו, כמובן, לקוחות שחזרו לסיבוב שני של גירושין…). כדי להשיג שיתוף פעולה בזירוז ההליכים של הגט, הם היו נעשים פתאום אדיבים, כאלה שמוכנים לתת ולהעניק את כל מה שאפשר למי שעומד להיות האקס-בן-זוג-לעתיד. כשראיתי את זה תמיד חשבתי לעצמי: "אם יש לכם את היכולת להיות מר או גברת נחמדים לבן הזוג שלכם עכשיו, אז למה לא לאמץ גישה זו בחיי הנישואין הנוכחיים שלכם ולבנות חיים משותפים בשמחה והצלחה???". בכל אופן, ל"מציאות" חזרתי כאשר הלקוח הסביר שהנשמה-התאומה-החדשה היא החצי השני שלו משמים, והם לא רק זוג משמים אלא זוג מגן עדן… (נכון להיום, אני משוכנע שהלקוחות האלה התבלבלו בין גן עדן לגיהינום…).
 

ואם בענייני שמים עסקנו…. אחר-צהריים אחד נכנסה למשרד שלי אחת מלקוחותיי כשהיא לבושה כמו מי שהגיעה מאיזה נשף חגיגי שנערך בבית הקברות המקומי. לא, זה לא היה פורים ולא, להבדיל, 'ליל כל הקדושים' (Halloween) של הנוצרים (הלקוחה לא יהודיה). הסתבר לי שהיא הייתה חברה בכת השטן, לא עלינו, והייתה לה כתובת קעקע של שישה משולשים (מן הסתם קעקוע שמסמל משהו בכת). היא חששה שתאבד את המשמורת על ילדיה לטובת מי שאמור להיות אקס-בעלה-לעתיד, בגלל שבית המשפט לא ראה בעין יפה את הכת אליה בחרה להצטרף. הסברתי לה שפולחנים מוזרים או הקרבת חיות כקרבן בהחלט יכולים להוות מניעה בהשגת משמורת על הילדים. לשופט כמובן לא תהיה בעיה להחליט אצל מי יישארו הילדים, חייבת להיות החלטה לכאן או לכאן וטובת הילדים מעל הכל. אבל היא, הסתבר עוד יותר, לא הייתה מוכנה לוותר על ה'אלוהים' שלה למען ילדיה…
 

עניין ה'מפלצות מהסרטים' המשיך לזרום למשרדי. יום אחד, אחת מלקוחותיי פנתה אלי בבקשה שאייצג אותה בבית משפט כדי שהשופט ירחיק, בצו הרחקה כמובן, את בעלה מילדיה בטענה שהוא (כביכול) מתעלל בהם. למרות שהטענות שלה נשמעו אמינות, תארו לעצמכם את כיצד הופתעתי לשמוע את מה שהיא אמרה לשופט: כשבעלה נשאר לבד עם הילדים הוא מוצץ להם את הדם (לא את כל הדם, אלא כמות קטנה). כאשר השופט ביקש לדעת מה מוביל אותה למסקנה שכזאת ועל סמך מה היא מבססת את טענותיה, היא הסתכלה עליו בספקנות והסבירה לו ב"טוב טעם" ובצורה 'עניינית' ו'עובדתית' שבעלה הוא ערפד צמא לדם. השופט לא היה נראה מודאג כלל שדרקולה נמצא בבית המשפט שלו, כנראה בגלל שהוא ענד צלב וצייד את עצמו עם כמה ראשי שום… תודה לא-ל שהוא היה ערפד ולא איש-זאב כי אני לא חושב שלאי-מי מהשומרים היה קליע כסף. (מצחיק, הלקוחה שלי אף פעם לא הייתה מודאגת מבעלה צמא-הדם כשהם חיו ביחד לאורך כל שנות נישואיהם. אולי הוא היה חבר ב"מועדון לערפדים אנונימיים" כשהם היו ביחד, דבר שאפשר לו לשלוט על צימאונו. או שאולי היא פשוט ניסתה להעניש אותו על ידי שתזכה במשמורת בלעדית על הילדים, למרות שברור שמהלך כזה נובע רק מתוך אנוכיות ונקמנות מוחלטת).
 

כפי שאתם רואים, רוב הלקוחות שלי ניחנו ביצירתיות בלתי מוגבלת והפגינו את חברותם ב"דור האני", כאשר חיי הנישואין הם סידור חד-פעמי בעזרתו אפשר למלא את התשוקות והרצונות – כל בן זוג עם רצונותיו וחשקיו. כל המקרים האלה, וגם אחרים, עדיין לא עורר אותי וגרמו לי להסתכל על חיי הנישואין שלי ולהבין שהם נראו כביכול מוצלחים. למה? כנראה שמד-המידות שלי היה כל כך עקום וגס עד שלא יכולתי להבחין בזה. אחרי הכל, טיפלתי לפחות בכל מה שאשתי והילדים שלי היו צריכים (מבחינה תיאורטית).
 

עד שלפני חמש או שש שנים קניתי ספר מהרב אביגדור מילר זצ"ל על חיי נישואים, "קריירת האושר" שמו. בגב הספר הייתה פסקה בה נכתב: "עשרת הדברות לחיי הנישואין". התחלתי לקרוא אותן וגיליתי שאני חוזר שוב ושוב על דבריי: "נו, גם את זה לא עשיתי". העובדה שאף פעם חיי הנישואין שלי לא היו מושלמים לא הייתה הפתעה בשבילי, אבל כמה חוסר שלמות הייתה בהם זה היה משהו שכבר האיר את עיניי. מאז, גמלה בליבי החלטה שאוכיח את עצמי כבעל וכבן אדם ובאמת התכוונתי לזה.
 

אלא הבעיה הייתה שלא היה לי שמץ של מושג איך אני אמור לתקן את מה שאני עושה לא נכון, וגם לא הבנתי מדוע הפעולות שלי לא היו ראויות. היה לי רב שאמר לי שוב ושוב שאני צריך להתנהג עם אשתי בצורה מיוחדת ושאעשה עבורה ולמענה, באופן תמידי, דברים קטנים שיראו לה ש'חושבים עליך'. לצערי, לא היה לי מושג מה אשתי רצתה, והחיים (הקריירה, לימודים וכו') כך היה נראה, כאילו הפריעו בדרך.
 

שלא תטעו, לא הובלתי את חיי כמו עיוור שנכנס לחנות חרסינה ומתחיל לחבוט בפראות במקלו כדי לפלס את דרכו. ידעתי שכדי להוכיח ולשפר את עצמי כבן אדם אני צריך להיות יותר אדיב, מעניק, אכפתי ולהתמקד פחות בעצמי, ובהחלט השתפרתי בדברים האלה. לצערי, עדיין לא ידעתי מה אשתי רצתה. כאשר חשבתי שאני עושה משהו טוב למשפחה, כמו לימודים ועבודה שהצריכו אקסטרה שעות, או כשניסיתי לתת הצעות מועילות לאשתי בנושא הורות, ניהול הבית או השקפה על נושא מסוים, תמיד הייתה לזה השפעה שלילית על חיי הנישואין. ידעתי שאני לא 'מיסטר פרפקט' אבל חשבתי, ובאמת שחשבתי כך, שאם אשתי רק תבין אותי או תראה דברים כמו שאני רואה, בדרך שלי, העניינים באמת ישתפרו ואפילו ישתנו. וכעורך דין, היה חשוב לי להוכיח שה"קייס" מהצד שלי, כמובן, הוא הנכון ואף פעם לא התכוונתי להפסיד ל"יריב" שלי, במיוחד אם היא טועה וברור שהיא תרוויח אם רק תתבונן "באמת". מה שלא הבנתי הוא, שאשתי הבינה וראתה את הדברים הרבה יותר טוב ממני. בעצמם, היא הייתה היחידה שתרמה ליציבות הבית ולשלום בו.
 

ערב אחד רכשתי ספר שנקרא "בגן השלום – מדריך מעשי לשלום בית, לגברים בלבד", מאת הרב שלום ארוש. ספר זה הפך את חיי הנישואין שלי, את חיי ואת הקשר שלי עם השם. הספר מציג בפני הקורא בצורה פשוטה והגיונית הדרכה מעשית לשלום בית, המבוססת על שני עקרונות חשובים ויסודיים שמושרשים עמוק בתורה. זה היה פשוט מצד אחד אבל מאוד עמוק מצד שני, נראה כל כך טוב מכדי שיהיה אמיתי. התחלתי ליישם את שני העקרונות האלה והתוצאות לא איחרו להגיע. אפשר לומר שהן אפילו היו ממש מיידיות. הקשר שלי עם אשתי השתנה, לטובה כמובן, ואשתי הפכה לאישה שמחה ומלאת סיפוק. היא אפילו סיפרה לחברות שלה על השינוי ועד כמה אני נחמד. ולא רק, אלא עודדה אותי להמשיך לקרוא את הספר, ואת חברותיה עודדה לרכוש את הספר לבעליהן. סוף סוף זכיתי לשלום בית אמיתי וממושך והבעיות שהטרידו את חיי הנישואין שלנו בעבר החלו פשוט להיעלם.
 

רציתי לחלוק את הכוח הטמון בספר הזה עם כ-ו-ל-ם! אז התחלתי לספר לחברים שלי ולבני משפחה על הספר ועודדתי אותם (ולפעמים התחננתי אליהם שיקראו אותו). בכל אופן, הרגשתי שאני לא עושה מספיק כדי לעזור ולהשכין שלום בית בכל בית יהודי. יום אחד, השם נתן לי רעיון: להקים "ועד שלום בית". מדובר בקבוצה של גברים נשואים שרוצים וכמובן גם מסורים בנפשם לבנות חיי נישואין מוצלחים ואמיתיים, כאשר "בגן השלום" הוא המסגרת והבסיס להתארגנות זו. ועד זה הוא מעין קהילה ללימוד ולצמיחה שמשתמשת בכוח של האנשים בקבוצה, בפרטיות ובכלליות, כדי לחזק את מאמציו של כל פרט לצמיחה והתעלות, על ידי התמקדות בחיזוק ועידוד איש את חברו בקבוצה, במטרה להשיג שלום בית אמיתי.
 

לאורך המפגשים של הועד חברי הקבוצה בחנו את מטרות חיי הנישואין, את ההבדלים בין איש לאישה, הכלים הראויים להשיג שלום בית, את משמעותו העצומה של המושג "שלום בית", הרווחים בהם זוכה אדם עם שלום בית ועוד. חשוב מכל, חברי הקבוצה מבצעים פעולות מעשיות במטרה להשיג שלום בית, על ידי אימוץ תכנית פשוטה ויעילה שניתנת ליישום באופן מיידי.
 

מאז שהועד הוקם ברמת בית שמש עברו 12 שבועות, ותודה לא-ל, חברי הקבוצה אכן רואים שינויים משמעותיים בחיי הנישואין ושלום-הבית שלהם. האמת, שחלק מהנשים שלהן היו קצת מופתעות ואפילו תמהות מהמחמאות הפתאומיות, תשומת הלב והפגנת אהבה והכרת הטוב אליהן, אבל בסופו של דבר הן התרגלו.
 

חברי הקבוצה החלו לתת דעתם למידה חשובה מאוד שמסייעת להם להסתכל מעבר לתאוות שלהם, ולהתמקד בצרכים של המשפחה. בקיצור, כל חבר יצר יותר חיוביות, הענקה, קשר אישי ואוהב עם אשתו ובסופו של דבר עם בורא עולם.
 

עם הצלחת הקבוצה הראשונה של ועד זה, הייתי מעוניין לחלוק את מתנת השלום בבית עם אנשים נוספים על ידי הקמת קבוצות נוספות בישראל ובחו"ל. אם אתם מעוניינים להצטרף לאחת הקבוצות, פנו אלינו במייל הבא: lckrainess@gmail.com . זה לא רק עניין של שעה בשבוע, אלא רווח אינסופי!