שמירת שבת ברוסיה הסובייטית

חזרנו לבית מדוכאים. מי יודע מה
יביא לנו יום המחר? קשה היה להאמין
שנצא מהעניין בשלום. אבל החלטנו לא
להיכנע. הילדים לומדים בבית הספר,
אבל לא בשבת…

מעטים עמדו מול שלטון הרשע והעריצות ברוסיה הסובייטית, אך אותם יחידי סגולה גברו ברוחם האיתנה על כל המכשולים והצליחו בעזרת שמים גלויה לעשות את הבלתי יאומן – לשמור את השבת. אחד מהם הוא הרב אהרן חזן ז"ל, שהעלה את סיפורו על הכתב, בספר שכתב – "נגד הזרם". חלק מתיאוריו במאבקו למען נפש ילדיו – הולכים לבית הספר, אבל לא בשבת.

* * *

זמן-מה עבר מאז התיישבתי בקליאזמה, ודבר אי-הליכת ילדיי לבית הספר נודע למחלקת החינוך במקום. הוזמנתי לבוא אליה. שאלו אותי למה ילדיי לא הולכים לבית הספר?. אמרתי להם את האמת: "אני איש דתי וילדיי קיבלו בביתי חינוך דתי, ומכיוון שהחוק שלנו אוסר את הכתיבה בשבת, אין הם יכולים ללמוד בבית הספר". כך חזר הדבר ונשנה פעם אחרי פעם: מחלקת החינוך קוראת לי לבוא אליה, שואלים אותי על ילדיי שאינם לומדים בבית הספר, ואני אומר להם את תשובתי האמורה. זה היה השלב הראשון בדרך מאבקי על נפשי ילדיי – הם לא הלכו לבית הספר.

השלב השני במאבק

הלחץ עלי הלך וגבר וראיתי כי לא אוכל למעוד בו, הכנסתי אותם לבית הספר אבל בשבת הם לא הלכו. בבית הספר החלו ללחוץ על ילדים שיבוא ללמוד גם בשבת. לשם כך נקטו בתכסיס מיוחד: השתדלו להוציא מפי הילדים תשובה, כי האב הוא המונע אותם מזה. אולם הילדים טענו שהם עושים זאת מרצונם הם. באחד הימים חזרתי לביתי בחצי היום, ואני רואה את אשתי וחמותי בוכות. מה כבר קרה?

"מבית הספר הגיעה לך הזמה לבוא אל המנהל".
באתי אליו.
"מי אתה?", שאל.
"אהרן חזן".
"כן, אני רוצה לשוחח איתך", והוא הכניס אותי לחדרו. ישבו שם סגנו ואישה אחת. המנהל פתח בשאלה: "מדוע ילדיך אינם באים ללימודים בשבת?" עניתי לו: "אני ואשתי שנינו אנשים דתיים, וברוח זו חונכו ילדיי, וכעת הם עצמם אינם רוצים ללכת לבית הספר בשבת". פנה אלי המנהל: "הגד לי חזן, כיצד אתה עובד בשבת?"

"אינני עובד בשבת".

"הייתכן שירשו לך בבית המלאכה לעשות כך?!"

"ימים אחדים אני עובד במשמרת הראשונה. בימים אחרים – במשמרת השנייה. יוצא מכך שהנהלת בית המלאכה לא יודעת על שמירת השבת שלי".

"יהי כן, אתה כבר אדם מבוגר, ואין זה מתפקידי לחנך אותך, אבל על ילדיך צריך אתה להשפיע שיבואו ללימודים בשבת ככל הילדים".

"כיצד אתה מעלה על דעתך דבר שכזה?!", אמרתי, "ילדיי מכירים אותי כאיש דתי מובהק, ואפילו אסכים לעשות זאת, הם יחשבו שנטרפה עלי דעתי. הם לא יסכימו לכך בשום אופן". לא נכנעתי, והילדים המשיכו במנהגם ולא הלכו לבית הספר בשבת. אולם הנהלת בית הספר לא שקטה על שמריה. המציאו תכסיס חדש: החלו לשדל את בתי, בת-שבע, שתצטרף לארגון ה"פיונרים" – ארגונם של הילדים פרחי התנועה הקומוניסטית. הנחתם הייתה שבהִמצאה בחברתם של ילדים מסוג זה, המתחנכים להיות קומוניסטים מסורים, תושפע מרוח זו, ותהפוך להיות ככל חבריה. תפקיד זה הוטל על המורה שלה, והיא עשתה את הדבר באופן שבתי תחוש לחץ כבד ותיכנע.

בסיומו של אחד השיעורים נצטוו התלמידים להמשיך לשבת במקומם. קראה לה המורה לגשת אליה, כשעיני כל תלמידי הכיתה מופנות אל בתי. היא ניגשה אל המורה וזאת פנתה אליה: "את תלמידה מצטיינת בלימודים. ראוי לך להיות 'פיונרית', מסכימה?"

"לא", ענתה בתי.
"למה לא?" שאלה המורה.
"משום שאני דתייה", השיבה.

כשחזרה הביתה וסיפרה על המקרה שמחתי, כמובן, לשמוע על אומץ ליבה. אולם תשובתה זו הייתה חריפה מדי, ועלולה הייתה להתנקם בנו. היא לא הייתה צריכה לענות בצורה זו. אך הבלגתי, ולא אמרתי לה דבר. למחרת נקראתי לבוא אל המנהל. באתי אליו, והוא שאל אותי: "האם החוק שלך אוסר לילדה להיות פיונרית?". אמרתי לו: "אין חוק כזה אצלנו. סירובה של בתי להיות כזאת, נובע מזה שתלמידי הכיתה אומרים לה, 'כשתהיי פיונרית תצטרכי לכתוב בשבת'. האם זה נכון?"

"לא", ענה המנהל. "היא יכולה להיות פיונרית אף כשאינה כותבת בשבת". הסכמתי שתירשם כפיונרית, אך הדבר לא השפיע עליה כלל.

ויכוח סוער

כך חלפו עלינו שבע שנים בקליאזמה. משם עברתי לישוב אחר, אף הוא ליד מוסקבה, בשם בולשובו. שם עלה בידי לבנות לי בית מרווח בכסף שליוויתי ממכריי. כדי שיהיה בידי לפרוע את חובותיי, הקמתי בבית תנור ששימש לאפיית מצות למכירה. בכסף שהרווחתי ממכירת המצות פרעתי את חובותיי. כאשר הגעתי לבולשובו הכנסתי ארבעה מילדיי לבית הספר, ובשבת הם לא הלכו. בתי הנ"ל למדה משעה 1 עד השעה 6 בערב. ביום שישי, בהתקרב ליל שבת הייתה עוזבת את הכיתה. הוסבר למורה שבשעות אלו היא הולכת לקבל טיפול רפואי. חלפו שבועות מספר ודבר העדרה מבית הספר בליל יום שישי נודע למנהלת. העובדה נראתה תמוהה בעיניה. איזה סוג של טיפול רפואי הוא זה, שתמיד עושים אותו בליל יום שישי דווקא?! היא פנתה לקופת החולים, ומשם מסרו לה שברשימותיהם לא מופיעה בכלל חולה בשם זה. היא נתנה הוראה למורה לא להרשות לבתי לעזוב את הכיתה לפני גמר השיעורים.

באחד מימי השבוע חזרה בתי הביתה וסיפרה מתוך התרגשות, כי המורה אמרה לה כי מעתה לא תיתן לה לעשות כמנהגה בליל יום שישי. אמרתי לה "אל תדאגי. אני אבוא לבית הספר להוציא אותך מן הכיתה". ביום שישי חזרתי מעבודתי דקות ספורות לפני הדלקת הנרות. הלכתי לבית הספר, כשאני מתפלל תפילת מנחה בהליכה. נכנסתי לבית הספר, וביקשתי מהשרת לקרוא אלי את בתי. בעוד הוא הולך לקרוא לה, והנה המנהלת עומדת לפני. הצגתי את עצמי בפניה.

"כן", אמרה, "אני רוצה לשוחח איתך, המתן לי".
"טוב, אבל אני רוצה שבתי תבוא אלי", אמרתי.
"היא תבוא מיד", השיבה המנהלת.

היא באה. אמרתי לה ללכת, ואני נשארתי. המנהלת הכניסה אותי לחדרה. אליה הצטרפו הסגן שלה והמדריך של קבוצת הפיונרים. המנהלת החלה לחקור אותי מדוע בתי עוזבת את הכיתה תמיד בליל שישי. אמרתי לה את האמת. "לא יתכן דבר כזה בבית ספר סובייטי", השיבה על דבריי. "כך היו נוהגים ילדיי בקליאזמה לפי הסכם ביני ובין המנהל. את יכולה לטלפן אליהם ולברר אם דבריי נכונים".

"האם למנהל בקליאזמה הייתה רשות לעשות חוק משלו?!"
"איני יודע".
"אבל הרי היא פיונרית?!"
"על תנאי זה קבלו אותה לארגון".

"הבט אל הקיר. תלוי עליו דגל אדום שניתן לנו כאות הוקרה בעד הכיתה שבתך לומדת בה המצטיינת בלימודיה, ובגלל התנהגות בתך ייקחו מאיתנו את הדגל".

"את רוצה לגרש את בתי מבית הספר?"

"לא, אבל אני אחראית לבית הספר, ואיני רוצה לסבול בגללך".

"אני מקבל עלי את האחריות למעשה, ואת יכולה למסור אותי למשפט".

"אני מבינה שיש לך קשר עם מחתרת הפועלת נגד המשטר".

"השלטונות יכולים לחקור על כך", השבתי.

הויכוח בין שנינו היה סוער, שכן גם אני דיברתי איתה בטון תקיף. עם סיומו הלכתי לביתי לקבל את השבת. שם ציפו לבואי בכיליון עיניים. בתי המשיכה במנהגה, ובליל יום שישי עזבה את הכיתה.

התקפה בעיתון, הסתה חמורה

כעבור מספר שבועות הביא לי אחד ממכריי עיתון המופיע בעיר מיטישצי – העיר הראשית של האזור שלנו. בעיתון היה מכתב (שפורסם בתאירך 9 באפריל 1960) תחת הכותרת: "הציבור נקרא להתקומם". המכתב קורא להתקוממות "על מה שקורה בעירנו בולשובו. ילדי משפחת חזן הלומדים בבית ספרנו, לא לומדים ביום שבת מטעמי דת. הוריהם השרישו עמוק בליבם את האמונה בדתם, עד כדי כך שהם טוענים: אנו דבקים בדתנו ולא רוצים לחלל את השבת מרצון עצמנו". ובהמשך הדברים נאמר: "זאת ועוד: יום זה נקבע ללימוד מלאכה לפי החוק החדש (חוק זה נקבע בתקופת שלטונו של כרושחצ'וב וביוזמתו), וילדיו של חזן עוברים גם על חוק זה. אל יחשוב לו חזן כי ילדיו הם קניינו הפרטי. הם שייכים לציבור הסובייטי כולו. אסור לנו להרשות דבר שכזה אצלנו. אנו קוראים לעייריה וגם לבית המלאכה בו עובד חזן שיראו לתקן פרצה חמורה זו".

ניצחונה של שבת קודש וביקור ראש העיר בביתי

בשבת אחרת, לאחר התפילה במניין בביתו של יהודי אחד, נכנסתי עם חתני רבי משה גרינברג אל ידיד אחד כדי לברכו לרגל התחלת לימוד חומש של ילדו, מאיר יניק נ"י (כעת בקנדה), שמלאו לו חמש שנים. שהינו בביתו שעה ארוכה והלכנו לביתנו. הגענו לרחוב בו נמצא ביתנו, כשלפתע אנו רואים שוטר עומד במרחק-מה מביתנו. "הוא ממתין לנו?" שאלתי את חתני. "הפחד רודף אחריך תמיד. השוטר לא בא אליך", השיב.

כאשר נכנסתי לחצר ביתי יצאה לקראתי בתי, בתיה, ואמרה לי: "אל תיכנס הביתה. מחכים לך בבית שלושה אנשים". לא יכולתי לחזור על עקבותיי, מכיוון שהוברר לי ברגע שהשוטר אכן הוצב לשמור את צעדיי. לידי ביתי הייתה לי סוכה בנויה. נכנסתי לסוכה, ופשטתי את הטלית מעלי, כדי שלא יראו אותי חוזר ממקום תפילה. נכנסתי לביתי, ואני רואה שליד השולחן יושב ראש העיר ועוד אחד שאינני מכיר ולידו יושבת המנהלת של בית הספר בו לומדים ילדיי. אשתי וחמותי עומדות מבוהלות. ברכתי אותם בברכת שלום, והם ביקשו שאשב.

היה זה ראש העיר שפתח בשיחה: "אורחים לא נעימים באו אליך".
"למה לא נעימים?", שאלתי.
"הכר נא את חברנו. זהו מפקד המשטרה, האם יודע אתה למה באנו אליך?"
"לא, מנין לי לדעת?"
"אינך יודע?! ומה עם ילדיך?"
"מה איתם?"
"הם לא באים לבית הספר בשבת".
"אין זה דבר חדש. הם לא רוצים לכתוב בשבת, ולכן לא הולכים בשבת לבית הספר".
"אתה חייב להשפיע עליהם שיבואו בשבת לבית הספר".
"אינני תועמלן אנטי דתי. איש דתי אני, הילדים מצויים בבית הספר יום יום. ינסו שם להשפיע עליהם".
"שלח את ילדיך לבית הספר בשבת. עלי מוטלת האחריות שילדים יבואו לבית הספר בימים בהם מתקיימים לימודים. יכתבו או לא יכתבו, זה לא מעניין אותי", אמר ראש העיר.

לעומתו טענה המנהלת שהיא לא יכולה להרשות שילדים המשתתפים, כאילו, בשיעורים לא יכתבו בשבת. ואילו ראש העיר חזר על דבריו שאשלח את ילדיי לבית הספר בשבת. יותר מזה לא דרש. הוא הזהיר אותי שאם לא יבואו לבית הספר בשבת הבאה הוא יעמיד אותי למשפט. השיחה בינינו הסתיימה, והם הלכו להם.

הדיבורים מפי ראש העיר נראו הפעם רציניים מאוד, התחלנו לדון אם להיענות לדרישתו של ראש העיר, והחלטנו שבכל שבת ילך אחד הילדים לבית הספר, מבלי לקחת אתו את תיק ספרי הלימוד ומכשירי הכתיבה. בשבת הבאה חל יום ראש השנה, והבנים אמרו שהם צריכים להתפלל במניין. התנדבה לכך אחת מהילדות, בתי בתיה (שהייתה בת 12). אחרי התפילה חזרנו הביתה. המתנתי עם ה"קידוש" עד שתחזור מבית הספר. היא חזרה, ועל פניה בלט המתח בו הייתה נתונה בבית הספר.

"השיעור הראשון היה חשבון", החלה לספר, "המורה כתבה על הלוח תרגיל וקראה לי ראשונה לגשת את הלוח. ניגשתי, והיא אמרה לי: 'קחי את הגיר ועשי את החשבון'. אמרתי לה שאסור לי לכתוב בשבת. היא החלה לצעוק עלי, כשהיא מנסה לתחוב לידי את הגיר, וזה לא הועיל לה. היא קראה למנהלת. זו באה יחד עם הסגן שלה ושניהם החלו לצעוק: 'קחי מיד את הגיר ועשי את החשבון'. חזרתי ואמרתי שאני ביום זה לא כותבת. צעקותיהם לא פסקו, ואני עמדתי שותקת. כל תלמידי הכיתה ישבו מתוחים, כשהם מסתכלים עלי ועליהם, מבלי להוציא הגה מהפה. פתאום הופיע ראש העיר ושאל: 'מה נשמע? הילדה חזן באה ללמוד?'

'הנה היא, עומדת ליד הלוח', אמרה המורה, 'אך בשום אופן אינה רוצה לכתוב. אסור לי לכתוב', היא טוענת.

ראש העיר ביקש להראות לו את יומני. נתנו לו (היומן נשאר בבית הספר מיום שישי). הוא דפדף בו וראה את ציוני במשך ימי השבוע שהיו טובים מאוד. הוא לקח את הגיר בידו ואמר: 'הגידי לי איך עושים את החשבון ואני אכתוב'. אמרתי לו והוא כתב. אחר כך פנה אל המורה ושאל אותה: 'האם זה נכון?', 'כן' השיבה, 'אבל היא לא כותבת'. ראש העיר לקח את יומני ורשם בו את הציון 5 (ברוסיה הציון 5 פירושו טוב מאוד). ראש העיר פנה אל המורה ואל המנהלת ואמר להן: 'הניחו לה לשבת ולהקשיב לשיעורים', והלך. בשיעור השני מלמדת מורה אחרת (זאת הצטיינה יותר ברשעותה), השתוללה וצעקה עלי שאיני כותבת, אך זה לא הועיל לה".

* * *

המכתב נגדנו, ובעיקר תגובת המערכת הטילה עלינו פחד גדול. ברור היה לנו, כי בעקבות המאמר יתחילו לטפל בענייננו, ומי יודע מה תהיינה התוצאות. הוסיפו פחד על פחדנו גם ידידינו. כל אחד מהם שפגש אותנו היה שואל: 'קראתם את המאמר בעיתון? הדבר רציני ועליכם לשקול היטב אם הדרך שאתם הולכים בה ישרה היא'. דיבורים אלה מפיהם של מבקשי טובתנו הגדילו את המבוכה בליבנו, אולם החלטנו, אשתי ואני, לא להיכנע. יהיה אשר יהיה.

למחרת הופעת המאמר בעיתון נסעתי לעבודתי בקיוסק. הגעתי ואני רואה על דלת הקיוסק פתק: "אל תפתח את הקיוסק. בוא מיד למשרד". הגעתי למשרד ולא ידעתי אל מי צריך לפנות. שאלתי את עובדי המשרד לשם מה נקראתי הנה, אך הם לא ידעו לענות לי. "המתן עד שיבוא אחד העובדים הבכירים" אמרו לי. לא עבר זמן רב וזה בא בלוויית מזכיר התא של המפלגה (ליד כל מפעל קיים תא של המפלגה הקומוניסטית הבודק את כשרותם של עובדי המפעל). הכניסו אותי לחדר, ושם התחיל מסע הפחדות ולחצים, אבל אני נשארתי בשלי.

באחד הימים קיבלנו אני ואשתי, הזמנה לבוא לעירייה. הגענו, כשכל פקידי העירייה יושבים יחד ומחכים לנו. נאמר לנו שהם לא ימשיכו לשבת באפס מעשה נוכח השערורייה שאנו עושים בבית הספר. אמרתי להם שהילדים עצמם אינם רוצים ללכת לבית הספר בשבת, ואני לא אכריח אותם לכך. אני דווקא מרוצה מזה. בידיכם להעמיד אותי לדין. ראש העיר קם ממקומו ובקול רועם פנה אלי: "דע לך, חזן, שעונש חמור צפוי לך על פשעיך, וגם אשתך צריכה לדעת זאת. ראו הזהרנו אתכם. לכו לביתכם ושקלו היטב את הצעדים שלכם בעתיד".

חזרנו לביתנו מדוכאים. מי יודע מה יביא לנו יום המחר? בדרך הטבע קשה היה להאמין שנצא מהעניין בשלום. עם זאת המשכנו בדרכנו וסבלנו יום יום עלבונות. ולא רק, היינו במצוקה חומרית עד כדי מחסור במזון, וזה בגלל חינוך הילדים, כיוון שלא רציתי לנהל עסקים לא חוקיים, כפי שעושים רבים מאוד ברוסיה. בהיותי נתון ללחצים בעניין הילדים, חשבתי שאם כבר נגזר עלי ליפול בידיהם, יהיה זה בגלל תורה ומצוות ולא בגלל עניינים חומריים. "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה".

זאת הייתה פרשת השלב השני במאבקי, כשהילדים הולכים לבית הספר אבל לא בשבת.

(באדיבות "עת לחשוב", כתב עת לחשיבה יהודית גליון מס' 102).