תגיד תודה

 

 

"כשמתחיל האדם להתבודד לפני ה’ יתברך, וחפץ לבקש ממנו על מילוי חסרונותיו וצרכיו, ראוי שיקדים לכך הודאה על כל החסדים שגמל עמו. כי כשמתחיל מיד בבקשת צרכיו, אומר לו ה’ יתברך, כביכול: ‘וכי אין לך על מה להודות לי?’" (רבי נחמן מברסלב, שיח שרפי קודש, חלק ב’, סימן א-ב)

 

בזמן האחרון, בחסדי ה’,  אני נתקלת לא מעט במציאות של טוב.

 

כלומר, תמיד היה טוב, כי ה’ יתברך טוב תמיד, אבל בתקופה האחרונה אני גם מצליחה ממש להבחין בטוב הזה. מבעד לכל מה שעדיין חסר לי, שלא הולך לי כסדר, ושמתעכב, יש תחושה באוויר של מסך ערפל שפתאום מתבהר ואני מבחינה עד כמה אני נמצאת בזרועותיו הטובות של ה’. הרגשה קסומה של – "ימינו תחבקני וגם שמאלו לא תעזבני" (אל תחפשו בתנ"ך, זהו פסוק מהתנ"ך הפרטי שלי).

 

התחושה הנפלאה הזו מבקרת אצלי לא מעט בימים אלו, וכל פעם כשהיא מגיעה, היא תופסת אותי לא מוכנה. מה אני אמורה לעשות במצב שכזה? כבר התרגלתי כל כך לבקש ולבקש, עד שמציאות של הודיה לא תמיד שגורה בפי כראוי. אז, כמובן, אני אומרת "תודה" בעיניים בורקות מהתרגשות ולפעמים אפילו: "תודה, ה’, על… ועל….", אבל זה מרגיש לי לא מספיק. ובצדק.

 

ואני תוהה לעצמי איך זה שטכניקות של "לבקש", יש לי מיליונים. אני מסוגלת לבקש בקשה אחת באינספור דרכים שונות, בפרוטרוט, ולגייס את כל אוצר המילים שלי עבור כך, אבל כשזה מגיע ל"להודות", אני כמעט נאלמת דום.

 

וזה לא שאני כפוית טובה שלא רוצה להודות, חלילה, אני פשוט עוד לא כל כך מיומנת בכך.

 

משיחה עם חברות, הבנתי שאני לא היחידה במצב הזה.

 

אחת הסיבות לכך, היא כמובן – יצר הרע (האשם האולטימטיבי…).

 

ואיך פועל המעצבן הזה? בפשטות ובתמימות מעושה (גם הוא תלמיד של רבי נחמן?).

 

על רוב הדברים שה’ בחסדו מעניק לנו, כמו: בגד ללבוש, אוכל לאכול, משפחה וחברים, הוא שם חותמת של "מובן מאליו". ‘ולמה להודות על דבר כל כך מובן מאליו כמו לקום בבוקר או לנשום?’ הוא מצקצק.

 

לגבי טובות אחרות שאנו מקבלים, הוא מסייע בידינו להתמקד במה שעדיין אין לנו, בחצי הכוס הריקה. "יופי, אז יש לך בית והמון חברים וקריירה משגשגת, אבל מה עם חתן?", הוא מנדנד.

 

ואחר כך: "נו, אז התחתנת" הוא מצחקק לך ברשעות שבוע אחרי החתונה, "מה את עושה מזה עניין כל כך גדול? חברות שלך עשו את זה כבר מזמן… וחוץ מזה, מה עם ילדים?", והופ… גם החסד הגדול הזה הפך להיות בקטגוריית ה"מובן מאליו", ואת מודה עליו בלאקוניות עד שגם זה מתמוסס במציאות היומיומית ואת שוב חוזרת לבקש ולבקש.

 

את שאר הטובות, שהוא לא הצליח לגנוב מאיתנו ברשעותו, הוא מפתה אותנו לשכוח מהר. מדהים לראות עד כמה קל לנו כל כך להתרגל במהירות למציאות של טוב.

 

התוצאה היא, שאנו לא מורגלים לחיות במציאות של הודיה מתמדת.

 

רבי נתן מציע לנו דרך כדי להימלט מהשכחה ומאטימות הלב:

 

"שבכל פעם יזכיר לעצמו את כל הטובות האמיתיות והנצחיות שעשה השם יתברך עם אבותינו ועמנו, ואת כל הטובות שנעשו עמו באופן פרטי … ועל ידי זה יהיה ליבו נכון ובטוח שגם עתה לא יסיר ה’ יתברך חסדו וטובו ממנו (ומי שהתחיל לגאלו, בודאי יסיים גאולתו, כי הוא רב להושיע, ורצונו רק להיטיב) ויחזק ליבו על ידי זה לצעוק ולהתחנן לה’ יתברך שיצילהו גם עתה מכל הצרות והייסורים. כי כשאין מודים על העבר קשה מאד לקרוא לה’ יתברך מגודל אטימות הלב, שנאטם מריבוי הצרות ואורך הגלות" (ליקוטי הלכות יו"ד הלכות כלאי בהמה הלכה ד’ אות ד’ ה’).

 

מעלת ההודיה לה’ עצומה כל כך, עד שצדיקים רבים ממליצים לנו, ולכל הזקוקים לישועה,  להתחזק דווקא בה: "אין לך ילדים? מתעכב לך הזיווג? הפרנסה בדוחק? תגיד תודה לה’ שעדיין לא נתן לך, כי זה הכי טוב עבורך", נוהג תמיד לומר הרב שלום ארוש שליט"א, ולשיר בכל הזדמנות: "לא מבין כלום, רק מאמין שהכל לטובה, תודה רבה לך ה’ יתברך, על כל החסדים שאתה עושה עמי".

 

"ההודיה הופכת מציאות של דין למציאות של רחמים, ויש בכוחה להמתיק דינים, זה כוח שהופך את הרע לטוב, כי בכל דין יש חסד נסתר", אומר הרב יפתח שמילוביץ, "בזכות התודה אנו זוכים לביטחון בה’, והביטחון הוא הכלי לקבל את השפע".

 

גם הרשב"א מייעץ לחולה – להודות. כי ההודיה מביאה לשמחה, והשמחה – לרפואה.

 

בנוסף, ההודיה היא כמו הודאה – אני מודה בכך שכל מה שיש לי – זה הכל ממנו יתברך, ובכך היא מוציאה ממני את הגאווה של כוחי ועוצם ידי.

 

נתקלתי לא מזמן בקטע יפה שמחברו אינו ידוע:

 

"חלמתי חלום שבו הגעתי לגן עדן ומלאך עשה לי סיור. תחילה נכנסנו לחדר גדול מלא במלאכים. המלאך – מדריך שלי עצר ליד האזור הראשון ואמר: "זו מחלקת הקבלה. כאן, כל הבקשות שנאמרו בתפילות לאלוקים מתקבלות". הבטתי סביבי וראיתי המון מלאכים עסוקים במיון בקשות על דפים וניירות רבים מאנשים מכל רחבי העולם.

 

אז המשכנו לאורך מסדרון ארוך עד שהגענו לחדר נוסף. המלאך אמר לי: "זו מחלקת האריזה והמשלוח. כאן, כל הבקשות והחסדים שהאנשים ביקשו מאלוקים ממוינים ואז נשלחים לאנשים שביקשו אותם". שוב התרשמתי מהפעילות הרבה. המון מלאכים עבדו פה, כי היו כל כך הרבה בקשות שצריך לארוז כדי לשלוח אותם ארצה.

 

לבסוף בסוף המסדרון, עצרנו בדלת של חדר מאד קטן. להפתעתי הרבה, ישב שם רק מלאך אחד ולא עשה שום דבר. "זו מחלקת האישורים", חברי המלאך אמר במבוכה.

 

"איך זה? אין פה עבודה?" שאלתי.

 

"כל כך עצוב", נאנח המלאך. "אחרי שאנשים מקבלים את הברכות שהם בקשו, מעט מאד מהם שולחים חזרה אישור".

 

"איך מאשרים ברכות של אלוקים?" שאלתי.

 
"פשוט מאד", ענה המלאך. "רק צריך להגיד: תודה אלוקים".

* * *

 

ועוד נקודה למחשבה:

שמתי לב שכשאני כבר זוכה לעשות התבודדות, אז זו של שבת הכי קשה לי.

 

"בשבת הרי אסור לבקש צרכיו, וכמו כן אסור אפילו לדבר על דבר המצער אותו… התבודדות של שבת, כולה שבח והודאה לבורא עולם על כל הטובות שגמלנו" (הרב ארז משה דורון, "מלכות").

 

ומתוך התבודדות של שעה, כמה כבר אני מצליחה להודות – רבע שעה, עשרים דקות?

 

גם אם אנחנו מוצאים את עצמנו מודים לה’ פעמים רבות במשך היום, אני מחכה ליום בו נצליח לפתח טכניקות ומיומנויות משובחות להודות לה’, בדיוק כמו אלו שיש לנו עבור הבקשות שלנו, ולא נסתפק בהודיה לאקונית שממצה את עצמה בכמה משפטים.

 

אז ה’ שלי, כל המאמר הארוך הזה הוא הזדמנות מצוינת בשבילי לומר לך – תודה. ב-1000 מילה.

 

כבר התקדמות, לא?

                       

יהי רצון שנזכה שיימלא פינו תהילתך, כל היום תפארתך.

 

הדברים נכתבו ברוח "סדנת ההתבודדות" של ארגון "לב הדברים".

 

 

* * *

גולשים המעוניינים לשתף אותנו ביומן אישי – סיפורים עם התבוננות, אנא שלחו אלינו מאמרים לכתובת ilanit@breslev.co.il.