תוכנית צעד-אחד

הרבה אנשים שמכירים אותי, ויודעים
על ההתמכרות והגמילה, שואלים אם
הצטרפתי לתוכנית 12 הצעדים. אל
התשובה שלי אליהם מצטרף חיוך גדול:
"לא! הצטרפתי לתוכנית צעד-אחד!"
 
 
"מו" הוא אחד האנשים החביבים עלי. כילד, הוא היה מפחיד ומאיים, שוטט כל הזמן ברחובות והטיל את אימתו על כל מי שנקרא בדרכו. כשהתבגר, המאבק שהתנהל בתוכו תוך כדי החיפוש אחר עצמו לקח אותו עד למשעולים האפלים של ההתמכרות לסמים ואלכוהול. קריאת ההתעוררות הגדולה שלו הייתה בלילה הראשון לאחר הגירושין הכואבים, כאשר התעורר לתוך בית חשוך ומדכא בלי החיוכים המתוקים של שתי בנותיו.
 
הדיון בעניין המשמורת על הילדים התקרב במהירות האור, ומו ידע שה'אקס' שלו הולכת על כל הקופה. היא תשייף ציפורניים, סכינים ומה לא? רק כדי שהילדים יהיו בחזקתה בלבד. היא בודאי תספר לשופט שהמצב התמידי של בעלה זה להיות ב'היי', כמו עפיפון מהבוקר עד הערב, לכן הוא לא כשיר כאבא, וכל מה שמגיע לו הן רק זכויות ביקור. מו, כפי שאני יודע, אוהב את שתי בנותיו אהבה שלא ניתן לשער, הן כל כך יקרות לו, בעצם, הן הכל בשבילו. הוא ידע שהוא חייב להתנקות וכמה שיותר מהר, אבל איך שוברים הרגל של 25 שנים? איך אדם מתחיל להתנקות מהסמים אם השימוש בהם היה כבר מגיל עשר???
 
מו, בעזרת השם ורחמיו המרובים, הגיע אלי דרך האתר והחל להתכתב איתי. וכדי לא להאריך, הוא הצליח להיגמל מן הסמים והאלכוהול לחלוטין בלי שום עזרה חיצונית, ללא תרופות וללא שום תוכנית גמילה – אלא רק עם אמונה. על זה בודאי קראתם במאמרו "וידוי של מכור לשעבר".
 
מו התנקה, אבל היצר הרע, כמו שכולנו כבר יודעים, לא ויתר (הוא אף פעם לא מוותר). "שתה עוד בירה, מו", הוא שמע את היצר אומר לו. ואכן, אחרי כמה קריאות ו'עידוד' מזה שיושב על הכתף השמאלית, מו מצא את עצמו מכור שוב לטיפה המרה.
 
ושוב, ברגע שמבער התשובה והאמונה נכנסו לתמונה, האלכוהול מצא את עצמו מחוץ לחייו, וגם כאן, ללא עזרה חיצונית. בשבילי, מו הוא גיבור אמונה גדול.
 
עברה תקופה ומו שלח לי מכתב אותו החלטתי לפרסם, מכיוון שהוא מהווה מקור כוח והשראה לכולנו, ובעיקר לאותם מכורים שחושבים שאין מוצא או פיתרון. אז הנה, תקראו בעצמכם:
 
הרב ברוידא היקר שלום,
 
הופתעתי לראות שמכתבי פורסם אצלכם באתר, וזה העלה בתוכי רגשות ישנים. אחרי שקראתי אותו, רציתי להתוודות בפניך. לא, לא חזרתי לסמים. בינואר, בעזרת השם, אחגוג שש שנים נקיות! אלא מה, במכתבי שפורסם כתבתי: "ולאלה שעדיין מתמודדים בקרב הזה – אל תתייאשו! לפני זמן רב השם הוציא אותנו מעבדות לחרות, כך שאנחנו לא צריכים להרגיש עבדים יותר. החיים הרבה יותר יפים בלי כל מיני 'חברים טובים' או 'קופים' מעצבנים על הגב…" ובכן, זאת הצהרה נכונה אבל לא בשבילי. האלכוהול גבר עלי – שתיתי בכל יום, ואני מדבר על תקופה של למעלה משלושים שנה! לרוב בירה, אבל גם וויסקי ויין בשבת היו חלק משגרת השתייה.
 
לפני שנתיים החלטתי להפסיק עם הוויסקי, הרגשתי שבירה ויין פחות מזיקים, מה גם שאני רוצה להישאר בסביבה עוד הרבה שנים בשביל הבנות שלי ומשפחתי. החלפתי את ה'היי' שקיבלתי מהסמים בבירה, ואחרי שיחה נוספת איתך (זה היה בחנוכה לפני שנה, אמרת לי 'מו, זה זמן של ניסים', זוכר?) החלטתי שאשתה רק בשבת, אקח את ההרגל הרע והשלילי לצד הקדושה, אשתה לכבוד שבת קודש. זה עבד שישה חודשים, אבל אין לך מושג כמה חיכיתי לשבת אבל מכל הסיבות הכי לא נכונות – הבירה!
 
ואז החלו ה"הנחות": 'בסדר, רק בירה אחת אחרי העבודה', שהפכה לשני בקבוקים ואפילו שלושה. רק כמה פעמים בשבוע, אם היה לי יום קשה, אם היו לי עם אשתי (ברוך השם נישאתי בשנית) זמנים לא קלים – כל טיעון שהיצר העלה היה מתקבל בעין יפה. אגב, חשבתי להפסיק לשתות מזמן כי היו ימים שאפילו לא היה לי את הריגוש והחשק לאלכוהול, אבל הרגל רע הוא הרגל רע! אתה פשוט נעול עליו, ונעול על האשמה שנלווית אליו, הרגל שהסתרתי כמובן מאשתי ובנותיי.
 
השם קירב אותי לרב מיוחד שבבית מדרשו היה כלל ברור ללא עוררין: כאן לא שותים. נקודה. הרב שלי הוא אפילו מומחה בטיפול ושיקום מכורים. איזה סימן! אבל מה, התעלמתי ממנו!…
 
בראש השנה האחרון חשבתי הרבה על משמעות התשובה האמיתית שאדם צריך לעשות, ועשיתי כמה חשבונות נפש מעמיקים. עם ה'מכה' הראשונה נתקלתי בבוקר, בברכות השחר כשברכתי: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שלא עשני עבד"… 'איזו צביעות', אמרתי לעצמי, 'אני עבד, ועוד איזה עבד!'
 
באותו ערב יצאתי לרכיבה על האופניים כשבתיק על גבי שלושה בקבוקי בירה. הרגשתי נפלא אחרי ששתיתי אותם, ולא עבר זמן רב והרגשתי צרבת איומה עם כאבים בלתי נסבלים. זה לא קרה לי בכל שנות השתייה שלי. למחרת, כשהתעוררתי, החלטתי שהגיע הזמן להשתנות. אחרי שבוע מלא במצבי רוח משתנים – יורדים ויורדים (לא היו עולים) והמון דחפים ויצרים לאלכוהול, החלטתי שאני מתוודה בפני אשתי, וזה מה שעשיתי. ליום כיפור נכנסתי אחרי שבוע של פיכחות, ומעולם לא הרגשתי ראוי לבקש מחילה כמו באותו יום.
 
השם יודע עד כמה קשה היה לי להתמודד עם זה. והיום, אני אחרי 46 ימים נקיים, תודה לא-ל, ללא שום טיפה מהרע-הרע ההוא. ראיתי ניסים כפולים ומכופלים בתקופה קצרה זו. הכוח שלי הוא נס בפני עצמו מכיוון שהוא בא רק מהשם. כבר אין לי תשוקה לאלכוהול, שברתי את ההרגל הרע והארוך הזה, ובפעם הראשונה בחיי אני מרגיש ישר וכנה עם עצמי והיקרים לי. משקה סיידר תפוחים ומיץ ענבים הם משקאות הבחירה שלי בשבת, ותה ללא קפאין או תה קמומיל הם משקאות הבחירה שלי בימות החול. אני מתנצל בפניך על שלא הייתי מספיק ישר, אבל עכשיו אני באמת יכול לומר: החיים הרבה יותר יפים בלי שום קופים על הגב! אני מנגן יותר טוב, התפילות שלי טובות יותר – ברורות וממוקדות ומלאות רגש, ועכשיו אני באמת מסוגל להרגיש את טעם התורה שאני לומד, וגם להבינה.
 
אני מודה לך ולא רק בשמי, אלא בשם כל האנשים שהגעת אליהם ונגעת בחייהם – נגיעה ששינתה את החיים מן הקצה אל הקצה, כולל של משפחתי. עכשיו אני מחכה כל ערב לבוקר שיגיע כדי שאוכל לומר מכל הלב ובכנות: "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שלא עשני עבד".
 
אוהב, מו.
 
נ.ב, הרבה אנשים שמכירים אותי, ויודעים על ההתמכרות והגמילה, שואלים אותי אם הצטרפתי לתוכנית 12 הצעדים. אל התשובה שלי אליהם מצטרף חיוך גדול: "לא! הצטרפתי לתוכנית צעד אחד. והאחד הוא השם יתברך!", כי הוא זה שבירך אותי באומץ וכוח עצומים כאלה. אני חושב שאתה יכול לקרוא לזה 'גמילה עם אמונה' – הדרך הטובה ביותר שיש, לא?