תסתכלו לו בעיניים ותגידו שהכל לטובה

אחרי המכות מצרים הפרטיות
והציבוריות שחטפנו, אחרי עשרים
דקות של חיפוש חנייה וילד צורח
במושב האחורי, אחרי שהסתכלנו לו
בעיניים, תגידו שהכל לטובה!
 
 
"ביום ההוא", ניסה בעלי בעל הדמיון המפותח לצייר לי את המציאות המתקרבת, "כשהמשיח יבוא והאמת תהיה גלויה לכל, את תלכי ברחוב בגשם ותהיי כולך רטובה מכף רגל ועד ראש, ופתאום תעבור מכונית ותתיז עליך שפריץ גדול של מים עם בוץ על השמלה החדשה שלך. אבל כל זה לא יזיז לך כהוא זה, את לא תתרגזי או תתעצבי כלל וכלל. כי את תדעי שהכל מאיתו יתברך. מדויק ומכוון בשבילך ושהכל לטובה".
 
אני מהרהרת בדבריו על העתיד שלנו ומצרה על כך שאין זו מנת חלקו של ההווה. וכי למה בעצם איננו יכולים לפעול כך כבר היום? מדוע זה לא צרוב בהכרה שלנו שכל מה שקורה לנו הוא לטובה?
 
כי הרבה פעמים אני יכולה לומר לעצמי: "שרון, זה שאת לא מוצאת חניה כבר עשרים דקות והתינוק צורח במושב האחורי זה הכל לטובה, תקבלי את זה באהבה ובשמחה". או, "זה שהבת שלך שפכה שוקו על הרצפה בדיוק בשנייה שהיא התייבשה מהספונג'ה זה הכל לטובה, תקבלי את זה באהבה ובשמחה". או "זה שהתקשרו מבתי הספר שרשמת את הילדה לשנה הבאה ואמרו לך שהיא לא התקבלה, זה הכל לטובה, תקבלי את זה באהבה ובשמחה"…
 
ויש עוד הרבה לומר, מבוקר עד ערב. כמו מנטרה אני משננת זאת על שפתיי ושוטפת לעצמי עם זה את המוח. ואנשים שרואים אותי ממלמלת לעצמי חושבים שאולי נטרפה עלי דעתי, חס ושלום… אבל כל זה לא לגמרי עוזר. כי האמת היא, שברגע שמשהו לא מסתדר כמו שרציתי אני נעצבת, מתאכזבת, והנורא מכל – לפעמים גם כועסת.
 
ברגעים של חולשה, עייפות וסדרה של "בשורות מאכזבות", מתגלים ניצוצות של ייאוש ואיבוד תקווה ומצליחים לחלחל לעמקי תודעתי, מנסים לסגור ולצמצם את ליבי ונשמתי, כל סיכוי לתפילה וישועה.
 
כיצד זה יכולות לדור זו לצד זו, אמונה שלמה בבורא וחוסר אמונה?
 
הרי כל כך הרבה סבל היה נמנע מאיתנו, לו היינו מפנימים את העובדה שכל מה שקורה לנו הוא לטובתנו. צורבים את העובדה הזו בהכרה שלנו שתהיה מוטבעת באמת, בלי צורך להזכיר ולשכנע את עצמנו כל הזמן שזה אכן כך.
 
פעמים רבות דווקא בזמנים של ניסיונות קשים, כשאנחנו מקבלים "מכות מצרים" הפרטיות או הציבוריות בחיינו, אנחנו מתעוררים לעשות תשובה, מחפשים את התכלית ואת העיקר. אחרי שהסתכלנו לניסיון בעיניים והתמודדנו איתו, מגיע הרגע שבו אנחנו מודים על ההזדמנות שנקרתה בדרכנו, ועל המתנה העצומה שניתנה לנו. הפרספקטיבה שנוצרת, יוצרת יחס מאוזן ומוכיחה שגם דבר שנראה בעיניו כרע – כמו סוף העולם כמעט – בסופו של דבר הוא בעצם טוב.
 
עלינו ללמוד מיוסף הצדיק, גם כשהיה בשיא הטומאה, בבור, במצרים, בתור עבד של פוטיפר, בבית האסורים או לחילופין בתור מלך, תמיד הוא ידע שהכל מאת השם, לכן גם תמיד היה בשמחה. לא משנה איזה סרט הוא עבר, הוא תמיד ידע שזה הסרט שהקדוש-ברוך-הוא מביים בדיוק בשבילו, לכן התפאורה או המלאכה בה עסק לא שינו את הלך רוחו כלל וכלל.
 
זאת תכונה המיוחסת לצדיקים שעלינו לשאוף ולדבוק בה. כי יכול מאוד להיות לאדם זקן ארוך ולבן ועיניים נוצצות, הוא יכול לקרוא כל היום תהילים וללמוד תורה – אבל הוא לא יהיה צדיק. לעומתו, אחר יכול לעבוד במחלקת תברואה, באיסוף אשפה, ולהיות תמיד בשמחה – וזה יקרא צדיק.
 
אומר רבי לוי יצחק מברדיטשב, סנגורן של ישראל: "אם זה טוב זה מהשם, אם זה רע זה מהשם, ואם זה מהשם – זה טוב".
 
אפילו ב"שולחן ערוך", ההלכה הראשונה היא "שיוויתי השם לנגדי תמיד". אם נשכיל כל הזמן לקיים מצווה זו אזי נדע שהכל מאיתו יתברך, ובהכרח הוא רוצה רק בטובתנו ולכן הכל לטובה. ואם הכל לטובה אזי אין שום ייאוש בעולם ויש מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד.
 
כולי תפילה שנזכה לחיות חיים כאלו בכל רגע ורגע של היממה.