תשאירו את הליצנים לפורים

רק בגלל שאדם שמח ב’נעל
המשולשת’ שלו, בחסרון שלו, הוא
נחשב למשוגע? בגלל שהוא שמח
למרות הכל צריך ללעוג לו? לחשוב
שהוא לא נורמאלי ולעשות ממנו
צחוק?

בגן החכמה – פרק 40

מעשה מחכם ותם – הסיפור המלא

בלי ליצנות!

ואצל העולם היה ללעג, והשיגו תאוותם בו, שמצאו ממי להתלוצץ כרצונם, כי היה נדמה למשוגע…

דרכם של אנשים הרחוקים מן האמת ללעוג לכל מי שאינו מתנהג על פי תפישת חייהם, מבלי לחשוב כלל שאולי הם אלה שבעצם טועים… ברגע שנתבונן בדבר בראייה נקייה נוכל לשאול – מה היה בתם שנדמה בעיני הסובבים אותו למשוגע? אילו היה טיפוס כעסן שצועק על כולם, או שמצער אחרים בשיגעונותיו, חולה במחלת הרדיפה, שקוע בדיכאון וכדומה – אפשר היה להבין מדוע מדמים אותו למשוגע. אולם, התם היה אדם מיושב ונוח, נשוי וחי בשלום עם אשתו, מעודד ומשמח אותה, מתפרנס בכבוד מיגיע כפיו, חי בלי חובות, בצמצום אמנם אך בהחלט שמח בחלקו. הוא לא מפריע לאף אחד, לא רודף אחרי אף אחד… בקיצור – חי את חייו בפינה שלו.

כללו של דבר – גם על פי הגדרתו של העולם הזה לא היה בו שום סימן של שיגעון. ורק בגלל שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה, היה נדמה בעיניהם למשוגע.

כאן רואים בוודאות עד כמה בני העולם רחוקים מהאמת, ומכיוון שהם נתונים למצבים קשים, כגון דיכאון, עצבות וכו’, וחושבים שהעצבות, הרדיפה העצמית, הביקורתיות, הכפירה, הגאווה, הקנאה, השנאה והתחרות – הם נורמה, ממילא מי שחורג מהנורמה שלהם נחשב למשוגע. ובפרט, כאשר רואים לנגד עיניהם דוגמא חיה לטעות שלהם – אדם תם שחי באמת ושמח בחלקו בשלמות ובהנאה, זה פשוט צורב וכואב להם שהוא שמח והם לא.

כל אדם עם נקודת אמת, כאשר רואה אדם כזה מולו, צריך להתבונן ולשאול את עצמו: למה אני, שמצבי הרבה יותר טוב משלו, לא שמח בחלקי? הרי יש כאן לפני דוגמא חיה לכך שאני כן יכול וצריך להיות שמח. אדם כזה מצליח פחות ממני והוא מלא בשמחה תמיד! זה צריך לעורר אותי. להבין שאני טועה בגישה שלי לחיים. מה יש לי לומר? בגלל שהוא שמח בנעל המשולשת הוא לא נורמאלי? ההיפך – אתבונן על המעלה שלו שהוא יכול לשמוח בדבר קטן כזה, קל וחומר אני, שיש לי הרבה יותר ממנו, עלי לשמוח וללמוד מן התם לקח טוב ולדבוק בדרכו הנפלאה, במקום לשלול אותו מכל וכל ולהישאר בעצבות ובדיכאון שלי. ובפרט, אם הפילוסופיה שלי ותפישת חיי הן אמת הרי הן היו מביאות אותי לאושר, שמחה ושלום עם כולם, כי כתוב: “והאמת והשלום אהבו”. כלומר, האמת בעל כורחך מביאה את האדם לשלום עם כולם, ואם אני רואה בבירור שהדרך שלי לא מביאה אותי לכל זה, כדאי לי לחפש דרך שתביא אותי לשלמות זו.

אך מכיוון שבני אדם לא מוכנים להודות שהם טועים, לכן הם חייבים ללעוג לאותו תם, ולו רק כדי להצדיק את השקר שלהם, כי על ידי שעושים ממנו צחוק ומציירים אותו כ”לא נורמאלי” יוכלו להמשיך להרגיש טוב עם עצמם, עם גאוותם והדיכאון שלהם. שקר זה הוא הוא ההגדרה של מידת הליצנות, שהיא המידה השנואה ביותר על הקב”ה, והיא מידתו של עמלק.

בדורות האחרונים אנו רואים שזו ממש רעה חולה, לצערנו הרב, שכל מי שהולך בדרך התמימות נחשב למשוגע. ולא רק, הדעה הרווחת היא שצריכים להיות ערמומיים ותחרותיים כדי להיחשב נורמאליים, כמו שכבר התנבא הנביא: “ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל…” (ישעיהו נט), וביארו חז”ל: מה פירוש “וסר מרע משתולל”? לומר לך, שכל מי שסר מרע, כל העולם אומרים עליו: שוטה הוא… (סנהדרין צז).

והיו באים בני אדם, והתחילו בכוונה לדבר עמו בשביל להתלוצץ והיה אותו התם אומר: רק בלי ליצנות!…

בדורות אלה, כך אומר רבי אברהם בן רבי נחמן זצ”ל, ירדה קליפה קשה לעולם והיא קליפת הליצנות, תאווה שיש לבני אדם לצחוק על אנשים, ללעוג ולבזות כל נקודת אמת, כמו שכתוב לעיל: “והשיגו תאוותם בו”…

דבר זה אנו רואים היום רבות בחברה, כאשר אנשים תופסים מישהו ו’יורדים’ עליו, הופכים אותו ממש קרבן לבדיחות ומצערים אותו. כמובן שזה דבר נורא, במיוחד כאשר זה קורה עם ילדים. לכן צריך מאוד להיזהר שלא לצחוק לעולם על חשבון מישהו אחר, כפי שרבינו הסביר כיצד לספר בדיחות ולכך נתן שלושה תנאים:

1. שלא יהיה על חשבון מישהו אחר.
2. שלא יהיה בבדיחה ניבולי פה.
3. שלא יהיה מתוך גאווה, להראות על ידי הבדיחה שהוא יותר טוב מהשני. או, לחילופין, שלא תהיה לו גאווה שהוא מצחיק.

ואמרו חז”ל: “קשה ליצנות, שתחילתו ייסורין וסופו כליה”. כי בודאי אדם שמתחיל בליצנות זה משום שיש לו ייסורים והוא לא יודע איך לצאת מהדיכאון בו הוא נמצא, והוא חושב שעל ידי שיצחק מאחרים תהיה לו שמחה. אך כמובן שזאת לא הדרך! וייסוריו רק גוברים, משום שהוא מסיר מעצמו את השגחתו של הבורא ומקבל עונשים חמורים עד שבא לכליה, לא עלינו.

אנשים עם מידת ליצנות, כלומר קליפת הליצנות, למעשה רוצחים ממש את נפשם של אותם אנשים להם הם בזים ולועגים, והורסים להם את כל הביטחון העצמי. התם, לשמחתו הרבה, היה אדם חזק בתמימותו, לכן זה לא הזיק לו. הוא הרי היה אדם ממש לא מוצלח, אך בדרך כלל אדם לא מוצלח החברה רואה בו טרף קל וזמין לליצנות ואכזריות – דבר שעלול להפילו מהאמונה והתמימות, עד שמתחיל לרדוף את עצמו, נופל לחוסר ביטחון ובסופו של דבר נכנס למהלך של כישלון. והכל, בגלל הצחוק שעשו על חשבונו. לכן אסור בתכלית האיסור לצחוק על אדם חלש, כי מה בכך שהוא חלש לעומת אחרים אם הוא עושה את התפקיד שלו בחיים? כך השם ברא אותו – חלש לעומת אחרים.

אדם שמבזה או צוחק על הבריות, מלבד שחוטא בחטא נורא כנגד אותם שלועג להם, עובר עבירה חמורה יותר כנגד הבורא משום שהוא בז למעשי ידיו של השם יתברך, וכמו שאומר הרמ”ק בספרו “תומר דבורה”: “שכל הנבראים כולם חכמת היוצר נמצאת בהם ובודאי הם נכבדים מאוד מאוד, מאחר ונתעסק יוצר הכל, החכם הנעלה על כל, בבריאתם. ואילו יבזה אותם חס ושלום, זה נוגע בכבוד של מי שיצר אותם, וזה דומה לצורף חכם שעשה כלי בחכמה גדולה והראה מעשהו לבני אדם, והתחיל אחד מהם לגנותו ולבזותו, כמה יגיע צער אל החכם ההוא מפני שמבזים חכמתו, בהיותם מבזים מעשי ידיו, ואף הקב”ה ירע בעיניו אם יבזו שום בריה מבריותיו”.

לך אל האמן שעשאני

כאשר רואים אדם עם חסרון מסוים, עלינו לדעת שכך השם ברא אותו, עם חסרון כזה, לכן אסור ללעוג לו ח”ו, וכמו שידוע המעשה שהיה עם רבי אלעזר:

מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון ממגדל גדול מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר ושמח שמחה גדולה. והייתה דעתו גסה עליו מפני שלמד הרבה תורה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר שאמר לו: “שלום עליך רבי!”, ולא החזיר לו. אמר לו: “ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערים כמותך?” אמר לו: “איני יודע, אלא לך ואמור לאמן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית”. כיוון שידע בעצמו שחטא, ירד מן החמור והשתטח לפניו ואמר לו: “נעניתי לך, מחל לי!”. אמר לו: “איני מוחל לך עד שתלך לאמן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית”. והיה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו. יצאו בני העיר לקראתו והיו אומרים לו: “שלום עליך רבי רבי, מורי מורי!”. אמר להם (המכוער): “למי אתם קורין רבי רבי?”. אמרו לו: “לזה שמטייל אחריך”. אמר להם: “אם זה רבי, אל ירבו כמותו בישראל”. אמרו לו: “מפני מה?”. אמר להם: “כך וכך עשה לי”. אמרו לו: “אף על פי כן, מחל לו, שאדם גדול בתורה הוא”. אמר להם: “בשבילכם הריני מוחל לו, ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן…” (תענית ב).

כך הוא בכל חסרון שיש באדם – מי שמזלזל במישהו בגלל חסרון שמגלה בו, מזלזל בעצם בבורא שברא את האדם עם אותו חסרון. ואל לנו לשכוח שהבורא ברא אותו עם החיסרון זה מכיוון שראה שזו השלמות של אותו אדם, שרק כך יוכל להגיע לתיקון שלו. נמצאנו למדים, שאדם שמאמין שהכל, אבל הכל!, בהשגחה מדויקת ומושלמת – בודאי מכבד את כל הבריות.

(מתוך בגן החכמה מאת המחבר)