שמסרו נפשם על קדושת השם.

הקדוש ברוך הוא , בורא כל העולמות כולם, ברא את החיים על פני האדמה וגם את המוות. ביהדות זה ידוע שקיימים סוגים שונים של מיתות בהתאם כשכר ועונש.

4 מיתות בין דין לפי דרגת חומרתן, מן הקל אל הכבד: סקילה, שריפה, הרג, חנק. בעבר, חז”ל גזרו מתוך החוק המקראי ארבע שיטות הוצאה להורג, שכל אחת מהן גורמת לנידון סבל במידה שונה. שיטת ההוצאה להורג נקבעה לפי חומרת המעשה שבגינו הורשע הנידון. כיום אין את השיטה הזו בפועל, אבל בפועל ההתייחסות היא לפי ארבע סוגי המיתות. כך שלמשל מי שנפטר מדלקת בריאות ולא יכול היה לנשום מת מחנק. מי שנפל מבניין גבוה או מפיגומים מת מסקילה. ההקבלה ברורה.

לדברי חז”ל, תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל’, עמוד א’: “על אף שכיום לא דנים מיתות בית דין, דין ארבע המיתות לא התבטלו והם מתקיימים בידי האלוהים שמעניש בדרך הטבע את החוטאים. מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו סנהדרין … דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו ומי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו ומי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטים באין עליו ומי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי”.

יש גם מיתה בידי שמים ודין כרת, שבאה על האדם בגין עונש על עברות מסוימות, כמו למשל איסור יחסי אישות בזמן נידה, מי שלא נימול בברית מילה, איסור מלאכה ביום שבת וביום הכיפורים.

לפי רש”י, ההבדל בין העונשים הוא שעונש המיתה בידי שמים הוא רק מוות שבא מוקדם מהצפוי ולא שהאדם מת בחצי ימיו, ולא כולל גם שבניו ימותו והוא ימות בלי ילדים, כפי שנכלל לדעתו בעונש כרת. לפי הרמב”ם, ההבדל מתבטא בכך שעונש מיתה בידי שמים נגמר ברגע המוות, שבכך מתכפר החטא והוא אינו נענש יותר בעולם הבא.

ישנן גם עברות שאפילו המיתה אינה מכפרת, רחמנא ליצלן.
ישנו מוות אחד שהוא זכות גדולה ועצומה להסתלק ממנו מן העולם. רק יחידי סגולה זוכים בה. ואולי לחלקכם זה עשוי להישמע כפרדוכס, איך מוות יכול לעלות בקנה מידה אלד עם זכייה? ובכן, כפי שכבר ציינתי בתחילת המאמר שהקדוש בורך הוא ברא את החיים על פני האדמה, ומאחר שאדם וחווה חטאו בחטא עץ הדעת ואכלו ממנו, הם הביאו מיתה לעולם. עד אז המיתה לא שלטה בעולם ולא הייתה קיימת. 

מוות של קידוש השם היא מצוות עשה מהתורה המחייבת יהודי למסור את נפשו במקרים בהם חל דין של ייהרג ואל יעבור ועיקרם: עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. מלבד מסירות הנפש ממש, בספרי הראשונים נאמרו דרכים נוספות לקיום המצווה: התנהגות נאותה הגורמת לבריות לשבח את ה’ ומאמיניו, אמירת שבחי ה’ במניין, וכן קיום כל המצוות תוך נכונות והסכמה למסירות נפש במחשבה. זהו מוות שהוא זכות עילאית מאחר ויש בה קידוש השם, וגם האדם הנפטר בה זוכה לחיי נצח ולמחיצה בגן עדן. 

יהודי שמת (נרצח, נעקד, נבטח, נשרף כל סוג של מיתה) בגלל היותי יהודי, בהיקראו בן ישראל , אף הוא זוכה להיהרג על קידוש השם. וכמו שכתב המהורא”ש זצ”ל, “באמת מי אומר שכלל נשמות ישראל שנהרגו ונשחטו ונחנקו ונשרפו על קידוש השם שאין מעלתם כמו אברהם אבינו? בוודאי גם כל בר ישראל שמסר נפשו על קידוש השם מעלתו גבוהה מאד בשמים, ויש היכל מיוחד בשמים לכל אלו שנהרגו על קידוש השם על ידי רוצחי אומות העולם, שאין שום בריה יכולה להיכנס במחיצתם”.

העיקר להסתכל תמיד על הטוב שבעם ישראל, ואמר רבנו הקדוש זצ”ל (ליקוטי מוהר”ן חלק א’ סימן פ’) שאפילו פושעי ישראל מוכנים למסור נפשם על קידוש השם, ולא להמיר את דתם חס ושלום, ולכן מעלת בר ישראל גדולה מאד מאד, וצריכים להשלים עם כל בר ישראל ולידע שמצד עצם עצמיות נשמתו שהיא חלק אלוק ממעל הוא מוכן ומזומן תמיד למסור נפשו על קידוש השם, ולכן מה מאד גדלה מעלת נשמות ישראל.

כל היהודים שנרצחו בשואה, וכן כל החיילים והיהודים שנהרגו בארץ וברחבי העולם שנהרגו, נרצחו על ידי בני עוולה עולים ישר ומיד לגן עדן. והם נחשבים לצדיקים גמורים שאי אפשר לעמוד בכלל במחיצתם (ראה ב”ב דף י עמ’ ב ורש”י שם בעניין הרוגי מלכות, הוא הדין לענייננו).

מוכר לחלקנו הסיפור על מסעוד, היהודי הצדיק מהצפון , שעבד כבלן בבית העלמין של החיילים. לאחר מסע ההלוויות שהיו קשות וקורעות לב, היה הולך ומנקה את הקבר החם והטרי, שוטף ומזיל דמעות, פרץ של בכיות על כל חייל וחייל שנקטף בדמי ימיו. וכך היה עומד ומנקה ומתפלל על כל יהודי יקר וליבו נקרע בקרבו.

יום אחד, הגיע זמן הפקודה של מסעוד היקר לבית דין של מעלה, ששם אמרו לו שבגלל שהוא וחבריו מפטפטים בתפילה המצב לא טוב, ואולי ישקלו את הכף

מסעוד היה נפעם ומבולבל, מבוהל ונסער. מי אלו המלאכים בלבן? ואיך בכלל הם מכירים את שמו? ומה יש להם ביד, מה זה הכד הזה והבמה הוא מלא? הוא בוודאי פעם ראשונה נפגש איתם. עמדו המלאכים המקסימים למולו כיתות כיתות ומחאו לו כפיים. “מי אתם?” שאל במבוכה, “מסעוד, מה אתה לא מכיר אותנו? איך לא? אנחנו החיילים שאתה בוכה עלינו. אנחנו החיילים שאתה מנקה לנו את הקברים”.

חיל והתרגשות אחזה את מסעוד, הוא אומנם נמצא בעולם הבא אבל מרגיש כאילו שעומד להתעלף. “ומה יש לכם ביד שאל בפחד נורא. “זה הכד שלך מסעוד”, “שלי??! אני לא הבאתי איתי כלום”. ענה במבוכה. “מסעוד היקר, זה הדמעות שלך. פה נמצאות הדמעות שבכיתי עלינו אחרי שהמשפחות שלנו הלכו.. פה נמצאות כל הדמעות שלך”

וכך מעשה שהיה. אותן דמעות היו למליצות יושר בעדו, שירד למטה ויספר את הסיפור , וגם לא לדבר בבית הכנסת ובכך יעשה קידוש שם השם גדול מאד. השם הוא המלך!

מי שמת על קידוש השם מיתתו מכפרת על עוונותיו והוא מוזמן לחיי העולם הבא.

המאמר מוקדש לעילוי נשמת כל ששת מיליון היהודים שנהרגו, נטבחו, ונרצחו בשואה האיומה על קידוש השם בשל היותם יהודים, וכן לכל חיילי צה”ל הקדושים והיהודים שנהרגו בפיגועים בארץ וברחבי העולם, וכן כל היהודים שלא נודע מקום קבורתם, ושלא ישבו עליהם שבעה ולא אמרו עליהם קדיש – נרם יאיר בעולמות העליונים. תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים ומנוחתם עדן. השם ייקום דמם! אמן