שמחה

 

העיקר הוא השמחה, שהיא נקודת כל המצוות. כי עיקר שלמות המצווה היא כשזוכים לעשותה בשמחה. ועל כן עיקר החיות שהוא בזמן, הוא רק על ידי זה היום שזוכים בו לשמחה של מצווה לשמוח בו יתברך. וזה בחינת: "זה היום עשה ה’", כלומר, רק זה נקרא יום אשר עשה הקב"ה, שיהא נחשב לימי חייו, כאשר: "נגילה ונשמחה בו" ובעשיית מצוותיו ויתברך. כי הרשעים, שאינם זוכים לשמחת המצוות, באמת אין להם שום חיות, ועל כן אמרו חז"ל, שבחייהם נקראים מתים. אולם מי שזוכה לעשות מצווה בשמחה, הוא זוכה לבוא ולעלות עם כל ימיו ועיתותיו למקום שיעלה. ולכן בכל עת של שמחה (חתונה, חגים וכו’), מברכים "שהחיינו", כי עיקר החיות והקיום של כל ימינו הוא על ידי שהגיע הזמן הזה של השמחה, שהוא הזמנים המקודשים של כל הימים הטובים, שבהם נתגלה אלוקותו יתברך על ידי גודל הניסים והנפלאות שעשה בהם, וזה עיקר השמחה והחיות של "זה היום עשה ה’".

 

 

 

 

כששהה רבנו בעיר בראד, אחר שנתאלמן מזוגתו הראשונה, בערב שבועות שנת תקס"ז. נכנס לדירה אחת ששם ישבה אישה עם בתה האלמנה, והציעה האם לבתה הצעות של שידוכים, ולא הסכימה להם הבת, אך כשראתה הבת את רבנו אמר לאימה: "כזה אברך הייתי רוצה!" – ונגמר השידוך.

 

רבנו המשיך להיכנס מחדר לחדר ושם ישב בעל הבית שהיה עשיר, והתחיל רבנו לדבר עמו, שרוצה להשתדך עימו והסכים בעל הבית. אולם התווכח עם רבנו בנוגע לסכום הנדוניה, כי רבנו היה נראה לו כעשיר. והתנה עמו רבנו, שהחתונה לא תהיה בבראד ולא בברסלב, אלא רק בכפר וואטשעק הסמוך לברסלב. אחר כך התחרט המחותן ורצה שהחתונה תהיה דווקא בעיר בראד, כי הגבולות נסגרו והיה קשה להם לבוא לחתונה. רבנו לא הסכים לשנות דבר, כפי שכתב במכתביו.

 

 

רבנו היה נוהג להאריך מאוד בתפילתו בליל יום ראשון של ראש השנה, וכבר ידעו אנשי שלומנו שאין להם להמתין עד שרבנו יסיים תפילתו, לכן סיימו את התפילה לבדם והלכו לביתם לאכול את סעודת החג. לאחר אכילתם חזרו לבית הכנסת ומצאו עדיין את רבנו עומד בתפילתו, כי האריך אז כארבע שעות בתפילתו.

 

 

אחר שמחת הברית של רבנו, נכנסו האחים הקדושים רבי ברוך ממעז’בוז’ ומחבר הספר "דגל מחנה אפרים" אל היולדת, היא אם רבנו מרת פיגא זצ"ל שהיתה אחותם, וכידוע היתה חשובה בעיניהם מאוד, עד שהחזיקו אותה לבעלת רוח הקודש ממש, וברכו אותה שתזכה לגדלו לתורה לחופה ולמעשים טובים.

 

פנתה היולדת אל אחיה רבי ברוך וביקשה ממנו שיברך את רבנו הרך הנימול שלא יחלקו עליו. אמר לה רבי ברוך: "זה אבוד".