צדיק

 

צריך כל אדם לדעת בכ ליום ובכל שעה ובכל רגע מימי חייו, שתלויים בו כל הנפשות של כל הדורות העתידים לצאת ממנו, ובהם תלויים כל נפשות ישראל, כי כל ישראל ערבים זה לזה, כי חייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם, וכמו שאמרו חז"ל: בזמן שאדם זוכה, זוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, ומכריע את כל העולם כולו לכף זכות. ולהיפך – להיפך.

 

וכל זה אי אפשר לתקן בשלמות כי אם על ידי צדיק האמת, שהוא בחינת שכל הכולל, ששם נמשכים כל הנפשות, את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה, ומשם נמשך המתקה לכל הדינים ולכל הצמצומים העוברים על האדם בכל עת, לכל אחד לפי מקומו ושעתו. וזה שאמר משה רבנו: "ולא אתכם לבדכם…כי את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה עימנו היום" – היום דווקא, כי עיקר התיקון על ידי בחינת "היום", בחינת "היום אם בקולו תשמעו".

 

 

 

 

לרבי יצחק, חתן המגיד, היתה הדרת פנים מופלגת עד מאוד. פעם, כשנסע הרב הצדיק מברדישטוב בדרך ובא מולו רבי יצחק, התפעל הרב מצורתו כל כך, עד ששאל: "לאיזה צדיק הוא נוסע, ולמי הוא מקורב?"

 

ענו לו שהוא מקורב לרבי נחמן. השתומם הרב מאוד ואמר לאנשיו: "הרי נוסע אני בדרכים, ובכן, רואה אני, שהיכן שנמצא איזה טוב – חוטפו רבי נחמן!".

 

 

פעם אמר רבנו לאנשי שלומנו: "מדוע צריכים אתם להתייגע ולהשחיר חייכם כדי שלא ישאר מכם כלום? מוטב שתתייגעו פחות וישאר מכם יותר שארית".

 

כאומר – שכפי שמתייגעים ורודפים יותר אחר ענייני העולם הזה, כן כלים ימי חייו ושאריתו של האדם, ומה יותר שממעט ומונע עצמו מעסקי וטרחות העולם המלא יגיעות ויגונות, כן תקוותו גדולה יותר שישאר ממנו איזה שארית.

 

 

רבי שמחה, אבי רבנו, היה בגיל עשר שנים בשנת הסתלקותו של הבעל שם טוב, ומרת אדל בת הבעל שם טוב בחרה אותו כחתן לבתה פייגא, מחמת מעלותיו הגדולות ומחמת שהיה בנו של רבי נחמן מהורדענקע, תלמידו המובהק של הבעל שם טוב, וגם משום שפעם אמר לה הבעל שם טוב עליו: "הרי הוא ילד נחמד!" (והבינה שהוא יהיה החתן של בתה).