רצון

 

"הוי המתאווים את יום ה’, למה זה לכם יום ה’, הוא חושך ולא אור" – כלומר, שאינו בבחינת "ויקרא אלוקים לאור יום". ועל ידי זה: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדוב, וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש" – דהיינו, כי על ידי זה יונק מצח הנחש, שהוא שורש חכמי הטבע, שהם דורסים וטורפים, בחינת ארי ודוב. וזה שכופל ומבאר הכתוב: "הלא חושך יום ה’ ולא אור, ואפל ולא נוגה" – מסביר: ועל ידי זה נשבת שמחת יום טוב. לכן מבאר הכתוב מיד: "שנאתי מאסתי חגיכם, ולא אריח בעצרותיכם" – וממילא מובן שאז גם הקורבנות הנוגעים לתיקון זה אינם לרצון.

 

מבאר הכתוב: "כי אם תעלו לי עולות ומנחותיכם לא ארצה, ושלם מריאיכם לא אביט. הסר מעלי המון שיריך (שמזמרים הלווים בעת הקרבת הקורבן), וזמרת נבליך לא אשמע" – והנה התיקון לכל זה הוא להתמיד בצדקה. לכן מבאר הכתוב בהמשך: (רק זאת תעשו) "ויגל כמים משפט, וצדקה כנחל איתן" – ופירשו המפרשים ז"ל, שתתמידו בצדקה כנחל שאינו פוסק, ועל ידי זה יתגלה משפט השם יתברך, ששופט ומנהיג הכל רק ברצונו יתברך.

 

כי כשנתגלה הרצון הזה נעשה יראה, לירא מפניו יתברך, ועל ידי זה נעשה צינור לקבל על ידו השפעת חסדו יתברך, עד שלא יצטרך לעסוק בשום מלאכה ועסק בשביל פרנסתו, שמטרידה את האדם מאוד מעבודתו יתברך, רק יקויים בו: "ועמדו זרים ורעו צאנכם". ואז כשהפרנסה לא תטריד אותו, בודאי יזכה שכל מה שיתוסף ובא לו יום מימי חייו, יוסיף בו אור קדושה ודעת.

 

 

בערב ראש חודש שבט שנת תקע"א, התקבצו ובאו לאומן כששים אנשים מאנשי שלומנו, להשתטח שם על ציון רבנו, וזו היתה ההתקבצות הראשונה לאחר פטירתו של רבנו, שנתעוררו לזה על ידי רבי נתן, ונשארו לשבות שם שבת.

 

כשישבו בשולחן בליל שבל לא ידעו איך להתחיל לזמר את השיר "אזמר בשבחין", כי בחיי רבנו היה רבנו שר את המילים, ואנשי שלומנו היו מנעימים בקולם ומסייעים אותו, בפרט לרוב חולשתו בסוף ימיו, וכך בתוך השהיות פתח רבי נתן ואמר: "כך היה אומר הנחל נובע מקור חכמה, שלא טעם חטא מימיו: "אזמר בשבחין!" – ואנו היינו מנעימים בקול: בם…בם…בם…" – ובדרך זו הפר רבי נתן את הדממה והמשיך הוא לזמר את ניגון רבנו.

 

 

ב"שבועות הגדול" שהיה אז התעוררות גדולה מרוב הדיבורים הנפלאים שדיבר רבי נתן, התלחשו אנשי שלומנו לעצמם על רבי נתן באומרם: "הרי הוא בעצמו הרבי" – מרוב ההתפעלות שהיתה לאנשי שלומנו ממנו.

 

כשהבחין בזה רבי נתן, צעק: "אני יודע שאני לא הרבי, אני יודע שאני לא הרבי…"

 

 

סיפרו לרבי נתן שרבי עקיבא וולוול לומד את השולחן-ערוך עם המגינים, וחוזר עליהם הרבה כדי שיוכל לדעת אותם בעל פה. פעם ראה אותו רבי נתן ואמר לו: "למד גם את הספר ליקוטי המוהר"ן עד שתדע אותו בעל פה, כי כשתנוח בקבר ותרגיש התולעת שבאיבר ובעצם הזה מוטבע הליקוטי מוהר"ן, היא לא תקרב אליך".