שיחת היום

 

הסיטרא אחרא והקליפות, שהם כוחות היצר הרע וחילותיו, הם נקראים היכלי התמורות, שכל כוחם הרע הוא על ידי תמורות, שמחליפים וממירים רע בטוב וטוב ברע, ושמם כל הבלבולים והתאוות וכל מיני מחלקות והסתות ופיתויים וסברות של שקר, והעיקר על ידי העצבות, שעל ידי זה המוח מבולבל, ועל ידי זה יכולים להמיר ולהחליף הכל.

 

על זה נתייסד בוידויים העניין של: "אשר החמרת הקלתי, ואשר הקלת החמרתי" – כי גם החומרות והמצוות שלהם מזיקים הרבה, כי לפעמים הבעל דבר מתלבש במצוות. וזה גם כן בחינת יראות נפולות, שמחליף וממיר את יראת השם ביראת בשר ודם. אך אפילו כשנדמה לאדם שהוא מתירא מהשם יתברך שלא יעניש אותו, שזאת היראה היא טובה, אך אפילו יראה טובה, היא גם כן דרכו של היצר הרע להחליף, עד אשר מביא את האדם למרה שחורה ועצבות בגלל יראה כזאת, ומרחיק אותו מהשם יתברך על ידי זה. כי אז, אפילו כל היראות הטובות צריכות לקבל רק לטובה ולא לרעה, חלילה, בבחינת "יראת ה’ לחיים" – להתקרב אל השם יתברך על ידי היראה מכל מקום שהוא שם, ולא להתרחק חס ושלום, כי צריך דווקא על ידי היראה והרעדה הגדולה לבוא לידי שמחה, בבחינת "גילו ברעדה", ויחייה את עצמו על שהוא על כל פנים בכלל ישראל ומקורב לצדיקים.

 

 

פעם נסע רבי סנדר עם אנשי שלומנו העניים בראש השנה לאומן. מסתמא נסעו על עגלה קטנה עם סוס אחד, והעגלה הלכה לאט.

 

באמצע הדרך פגשו בעשיר אחד מאנשי שלומנו, רבי בונע, שהיו לו כפרים עם טחנות קמח ומאות פועלים, שאף הוא נסע לאומן בראש השנה עם עגלת-צב וארבעה סוסים דוהרים כדרך העשירים.

 

כשראה את אנשי שלומנו ובתוכם את רבי סנדר נעצר ורצה להעלות את רבי סנדר על עגלת-הצבו שלו. אמר לו רבי סנדר: "היות שאנשי שלומנו עייפים מטורח הדרך, מבקש אני שתתן את עגלת-הצב עבור אנשי שלומנו, ואתה תבוא ותשב איתי על העגלה הקטנה, היות ויש לי משהו לדבר איתך".

 

הסכים העשיר ועבר לעגלתו של רבי סנדר. והיות שנותרו עוד חמש שעות נסיעה לאומן, התחיל רבי סנדר לדבר איתו מהתכלית, איך שאין שום תכלית בעולם הזה, אלא רק לעסוק בתורה ובתפילה.

 

באותו ערב ראש השנה כשהגיעו לאומן, חילק העשיר הנ"ל כסף רב לצדקה עבור אנשי שלומנו, ותפילתו היתה בבכיות ובהשתפכות הנפש והלב יותר מכל השנים. לפני הסתלקותו כששכב על ערש דוי, אמר לאנשי שלומנו: "רק עכשיו אני מבין היטב מה שרבי סנדר דיבר עימי אז, ומה מאוד צדקו דבריו"…