שיחת היום

 

עיקר עבודתנו בזה העולם, וכל המצוות ועשיות שלנו בזה העולם, הכל הוא בבחינת מוציא מכוח אל הפועל. כי באמת, אף על פי שכבר ברא השם יתברך את כל העולם כולו, על כל זה הכל תלוי ביד ישראל, שאנו צריכים בכל יום לחדש את העולם ולהוציאו מכוח אל הפועל על ידי עבודתנו במצוות ומעשים טובים, בבחינת "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" אין ‘טוב’ אלא תורה, אין ‘טוב’ אלא צדיק, דהיינו כלל ישראל שנקראים צדיקים, שעל ידם השם יתברך מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.

 

כי אף על פי שכבר ברא השם יתברך את כל העולם, אף על פי כן כל העולם כולו צריך תיקון ובירור כידוע, לתקן העולם מקילקולו שנתקלקל על ידי חטא אדם הראשון, ועל כן צריכים לחדש העולם בכל יום ולהוציאו מכוח אל הפועל מחדש בכל יום ממש, כדי לחדשו ולתקנו ולבררו, וזה עיקר כלל עבודתנו כידוע.

 

ואי אפשר לחדש העולם ולהוציאו מכוח אל הפועל מחדש, כי אם על ידי שחוזרים ומעלים הפועל אל הכוח, דהיינו שחוזר כל העולם ונכלל בשורשו באין-סוף כביכול, ושם נתחדש ונתתקן ונתברר העולם מחדש. וזה עיקר תיקון התפילה, ציצית ותפילין וסדר התפילה שבכל יום.

 

 

 

רבי מיכל נכד רבי נתן, היה אהוב ומקובל מאוד על כל בני עירו.

 

רבי מיכל היה זהיר מאוד ונהג ללכת למקווה מידי יום ביומו, ואף בסוף ימיו שארכה לו השהייה במקווה זמן רב (קרוב לשעתיים), כי לא רצה לקבל סיוע ללבישת הבגדים מאף אחד, ואפילו כשנפל לו משהו ורצה מישהו לעזור לו, לא נתן לו רבי מיכל לטרוח עבורו, אלא יגע בעצמו למצוא אבדתו, באומרו: "וכי מה אתה כבר רוצה לעשות אותי למפורסם, הנח ואמצאהו כבר לבדי".

 

ביום שישי היה רבי מיכל הולך פעמיים למקווה, לפני התפילה ולכבוד שבת, ורצו בניו למנוע אותו מזה, כי אמרו לו שזה מאוד קשה עבורו, פנה אליהם ואמר בבדיחותא: "כובעי אינו מונח לי טוב על הראש ללא טבילתי במקווה".

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.