אמונה

 

עיקר התגלות אלוקותו יתברך ועיקר המשכת האמונה הקדושה הוא על ידי צמצומים נפלאים וקדושים משכל גבוה ועליון מאוד, מבחינת עתיק, שמגדולת נפלאות נוראות זה השכל, הוא יכול לצמצם עצמו בצמצומים נפלאים, עד שיומשך הארת האמונה הקדושה בשכל, שנזכה להאמין באמת אף על פי שאין אנו מבינים אותו בשכל עדיין. כי האמונה היא נפלאות תמים דעים, שעליה נאמר: "אודה שמך כי עשית פלא, עצות מרחוק אמונה אֹמֶן" (ישעיה כה). וכן ככתוב: "אודך על כי נוראות נפליתי, נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאוד" (תהלים קלט).

 

האמונה, אף על פי שהיא למטה מהשכל כידוע, כי אין אמונה כי אם במה שאין השכל מבין, אף על פי כן שורשה נמשך ממקום גבוה ועליון מאוד, שהוא גבוה מכל השכליים. כי בחינת האמונה הוא בחינת: "אני ראשון ואני אחרון", בחינת: "מגיד מראשית אחרית", בחינת: "סוף מעשה במחשבה תחילה".

 

 

 

רבי אפרים ז"ל מחבר הספר "עונג שבת", היה אדם עדין ורגיש כל כך, שפעם כשנשלחה לו חבילת בגדים לאחד מעניי אנשי שלומנו ובתוכם זוג נעליים עבור ילדם הקטן, ושמחו מאוד בני הבית על זה הדבר, השתתף רבי אפרים בשמחתו של הילד כל כך, עד שהילד עצמו התפלא על השתתפותו בשמחתו כל כך, ונשאר הדבר חקוק בזכרונו תדיר.

 

* * *

כשהיה רבי אפרים מזכיר את חוץ-לארץ היה אומר ‘להבדיל’. וכל זה מחמת רוב חיבתו לארץ ישראל. כשאמרה לו פעם זוגתו שמשום מה מבחינה היא שבחוץ-לארץ היה מרגיש טוב יותר, הקפיד על דברים אלו ואמר: "חס ושלום, חס ושלום", מכיון שחשש פן חלילה יהיו נחשבים דבריה כהוצאת דיבה על ארץ ישראל.

 

* * *

שאל פעם אחד מגדולי הרבנים את רבי אפרים, בפירוש הדברים הכתובים בספרי רבנו מגודל מעלותיו ושבחיו ששיבח רבנו את עצמו כל כך. ענה לו רבי אפרים בצחות: "הרי נפסק בהלכה שתלמיד חכם הבא למקום שאין מכירים אותו צריך לפרסם את עצמו. כך הוא הדבר לעניין רבנו ז"ל, שכאן בעולם הזה שאין מכירים אמיתיות מעלתו של רבנו, משום כך נהג כהלכה ופרסם את עצמו, ומי שיודע ממעלת אמונת חכמים וחיובה – שמחוייבים אנו להאמין בהם – יאמין בו".

 

רק שיראו לקחת מהן מוסר ויזכו להתעוררות גדולה.