הלכות שליח ציבור , ברכת ישתבח , דיני קדיש

  

א. שליח ציבור שנוהג להרכיב מנגינה של איזה שיר בקדיש ובקדושה, ובקטעי תפילה, כגון: נשמת כל חי, שמחים בצאתם, וכדומה, יש לו להעדיף לחן של שירי קודש, כגון בקשות ופזמונים הידועים לקהל המתפללים, ולא לחן של שירי חול. ואף על פי שחלק נכבד משירי קודש שלנו הורכבו על יסוד שירי עגבים קדומים, מכל מקום כיון שברבות הימים נשתכחו המלים בשפה הערבית, יצאו לגמרי מרשות סטרא אחרא ונכנסו לקדושה, וכיון שעלו לא ירדו. אולם מעיקר ההלכה מותר לשליח ציבור להרכיב אף מנגינות של שירי חול על הקדיש והקדושה, ובלבד שיכוין לשם שמים. ואף שהמנגינה באה ממקור לא טהור, הרי הוא מוציאה מרשות הסטרא אחרא ומעבירה אל הקדושה. וכן פשט המנהג בפני גדולים ואין פוצה פה.

ב. אף על פי שמעיקר הדין מותר לשליח ציבור להלחין מנגינות של שירי חול בתפילה, מכל מקום אם ניגון הגויים עלול להזכיר לו או לקהל את התוכן של אותם שירי חול, שהם שירי עגבים וכדומה, או שאותו שיר הוא מפורסם וידוע כשיר של עגבים, שב ואל תעשה עדיף.

 

  

ג. שבח ברכת ישתבח הוא עצום, ושלושה עשר השבחים שבברכת ישתבח נאמרים בלי הפסק, וכל שכן שלא יהיה הפסק בין השבחים בדיבור ח"ו, והמפסיק עונשו גדול מאד. ומכל מקום לא יאמרם בנשימה אחת, כי צריך לאומרם בנעימה כמסדר שבחו של מלך.

ד. אם שמע קדיש או קדושה והוא באמצע הי"ג שבחים, יענה אמן וקדושה, ואחר שסיים לענות יחזור לומר שוב את הי"ג שבחים.

ה. אין ברכת ישתבח פותחת בברוך, לפי שהיא סמוכה לברוך שאמר, ששתיהן נתקנו על פסוקי דזמרה, זו לפניהם וזו לאחריהם, ואין הזמירות מפסיקות ביניהם. ולכן אין לומר ישתבח אלא מי שאמר ברוך שאמר וקצת מפסוקי דזמרה.

ו. אין לענות אמן אחר מלך גדול ומהולל בתשבחות, אלא אחר חי העולמים, ששם הוא סיום הברכה.

ז. המנהג לומר חי העולמים, חי בניקוד פת"ח.

ח. כל העונה אמן אחר ברכת עצמו הרי זה מגונה, אבל אם בירך יותר מברכה אחת, מנהגינו לענות אחר הברכה האחרונה, ולכן עונים אמן אחר ברכות ההפטרה, וברכת יהללוך שבהלל, ובסיום ברכת ישתבח וכדומה.

ט. נוסח הברכה הוא "מלך גדול ומהולל בתשבחות", ולא "אל מלך גדול ומהולל בתשבחות". וכן צריך לומר "בפה עמו". וצריך לומר בתשבחות התי"ו בחיריק, ולא בשורוק.

י. אם הגיעו הציבור לסוף פסוקי דזמרה, ועדיין אין מניין בבית הכנסת, וממתינים להשלמת המניין, מותר ליחידי הקהל לסיים ברכת ישתבח, וללמוד בין ישתבח ליוצר. ואף על פי שאמרו בירושלמי, המספר בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו, מכל מקום לצורך מצווה ולדברי תורה שפיר דמי, וכמו שהתיר השולחן ערוך להפסיק בין ישתבח ליוצר לצרכי ציבור או לפסוק צדקה לעני. והוסיף הרמ"א, שמזה נתפשט המנהג לברך את החולה וכיוצא בזה בין ישתבח ליוצר, שכל זה נקרא לצורך מצווה. והוא הדין לדברי תורה. ומכל מקום נכון להחמיר שלא להוציא בשפתיו אלא לעיין בספר בהרהור בלבד, שהרהור לאו כדיבור דמי. אבל באמצע פסוקי דזמרה, אין להתיר בזה.

יא. על השליח ציבור לומר ישתבח מעומד, כשהוא ליד התיבה, כדי שלא יצטרך להפסיק בין ישתבח לקדיש. ולכן אם ממתינים לעשירי כדי לומר הקדיש, על השליח ציבור להמתין קודם אמירת ישתבח. אולם היחיד יכול לסיים ברכת ישתבח ולהמתין לפני הקדיש.

יב. מנהג ספרדים לומר ישתבח מיושב, ואין צריך לעמוד. מנהג האשכנזים כדעת הרמ"א שגם היחיד עומד בברכת ישתבח.

יג. המספר בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו, כדי שלא יפסיק בין סידור שבחו של מקום, שהם פסוקי דזמרה, לבין התפילה. ואין לדבר גם בארמית, ומצווה מן המובחר שלא להפסיק ביניהם אפילו בשתיקה, אלא לצורך השלמת מניין וכדומה. וגם לצורך השלמת מניין אם אפשר לקרוא לעשירי ברמיזה או בכתיבה, עדיף.

יד. מי שלא היו לו ציצית ותפילין והביאו לו בין ישתבח ליוצר, מתעטף בציצית ומניח תפילין בברכה.

טו. בעשרת ימי תשובה אומרים מזמור שיר המעלות ממעמקים וכו’, בין ישתבח ליוצר, ואין בזה שום חשש של הפסק, שנחשב כחלק מסדר התפילה.

טז. יש נוהגים לומר שיר המעלות גם בהושענא רבה, אחר שגם הוא בכלל ימי הדין.

  

יז. יש לכוין בעניית הקדיש ולענות אמן בקול, ולהשתדל לרוץ כדי לשמוע קדיש. שכל העונה אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו, קורעים לו גזר דינו של שבעים שנה. ומה שעונין יהא שמיה רבה בקול רם הוא כדי לעורר הכוונה. אך אין צריך לתת עוז בקולו יותר מדאי, עד שיהיה ללעג בעיני הבריות, אלא יענה בקול רם ובכל כוונתו. ועכ"פ לא יגביה קולו יותר מהמברך.

יח. לא יענה אמן חטופה, דהיינו כאילו האל"ף נקודה בחטף, ונשמע כאומר "מן". וכן שלא יחטוף וימהר לענות אמן בטרם סיים השליח ציבור את הברכה, או אמירת הקדיש. וכן לא יענה אמן קטופה, דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן ואינו מוציאה בפה שתהא ניכרת. ולא יענה אמן יתומה, דהיינו שהוא חייב בברכה אחת ושליח ציבור מברך אותה, וזה אינו שומעה אף על פי שיודע איזו ברכה מברך השליח ציבור, מאחר שלא שמעה לא יענה אמן אחריו, שזהו אמן יתומה. אבל אם אינו יוצא ידי חובת הברכה, ורואה את חבירו מברך, ויודע איזו ברכה מברך, אך אינו שומע את הברכה, רשאי לענות אמן אחר ברכתו, אף שלא שמע ברכתו.

יט. לא יענה אמן קצרה, ולא ארוכה מדאי, אלא יאריך קצת עד כדי אמירת אל מלך נאמן.

כ. כל העונה אמן אחר ברכת עצמו הרי זה מגונה, אבל אם בירך יותר מברכה אחת, מנהגינו לענות אמן אחר הברכה האחרונה, ולכן עונים אמן אחר ברכות ההפטרה, וברכת יהללוך שבהלל, וברכת ישתבח, וכו’.