הלכות קדיש

  

א. כשם שאסור לעבור לפני המתפלל תפילת שמונה עשרה, כך אסור לעבור לפני האומר קדיש. ויש מי שאומר שהיא חומרא יתירא להשוות דין קדיש לתפילת שמונה עשרה, ואין דבריו מוכרחים. ואם אומר הקדיש הגיע לעל ישראל, או ליהא שלמא, מותר לעבור לפניו.

ב. מנהג ספרדים שאין הקהל צריך לעמוד בעת שמיעת הקדיש, ומכל מקום הקם באמצע הקדיש, צריך להשאר עומד עד שיסיים עניית יהא שמיה רבא. וכל זה כשקם מלא קומתו, אבל אם קם בהידור בעלמא, אין צריך לעמוד כדי לענות. והרואה את חבירו שבא לישב באמצע הקדיש, נכון שיזכירנו שצריך לעמוד עד שיסיים עניית יהא שמיה רבא. וספרדי המתפלל עם אשכנזים, נכון שיעמוד גם הוא עמהם בעת אמירת קדיש וברכו.

ג. יש להפסיק מעט בין אמן ליהא שמיה רבא, היות והאמן שעונה היא ענייה על מה שאמר השליח ציבור, ויהא שמיה רבא הוא התחלת שבח בפני עצמו. ועל השליח ציבור להמתין מעט קודם שימשיך לומר יהא שמיה רבה וכו’, כדי שהקהל יספיקו לסיים עד דאמירן בעלמא ויוכלו לענות אחר בריך הוא. והאומר הקדיש במרוצה עליו נאמר חוטא אחד יאבד טובה הרבה.

ד. מי שהיה עונה יהא שמיה רבה מברך, ובטרם שסיים לומר עד "דאמירן בעלמא", הגיע שליח ציבור, ל"שמיה דקודשא בריך הוא", לא יענה אמן, כי עניית אמן שלאחר "שמיה דקודשא בריך הוא" אינה חיובית כל כך לפי הדין, ומכיון שעודנו עוסק בעניית אמן יהא שמיה רבה מברך, ולא השלים כ"ח תיבות, דהיינו עד דאמירן בעלמא, אין לו להפסיק לענות אמן זו. וכן דעת רבינו האר"י בשער הכוונות. אבל אם החזן או אומר הקדיש ממהר מאד, והגיע לסיום חצי קדיש, ואמר "דאמרין בעלמא ואמרו אמן", והוא עודנו באמצע כ"ח תיבות של יהא שמיה רבה מברך, יפסיק ויענה אמן, שאמן זה שהוא סיום חצי קדיש, הכרחי לענותו, שהכל הולך אחר החתום.

ה. השליח ציבור עצמו אומר יהא שמיה רבה, אך אינו אומר "אמן".

ו. אף על פי שלדעת מרן השולחן ערוך יש לענות אמן אחר יתברך, המנהג על פי הקבלה שלא לענות אמן אחר יתברך, אלא אחר בריך הוא, וכן ציווה המגיד למרן הבית יוסף.

ז. מה שיש נוהגים שהציבור או חלק ממנו אומרים הקדיש בניגון יחד עם השליח ציבור כשהם יושבים במקומם, ראוי לבטל מנהגם, שדבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן, אלא צריך להקשיב לו ולענות אחריו אמן, ויהא שמיה רבא.

ח. יש לומר בעלמא די ברא כרעותיה, הכ"ף של כרעותיה דגושה. ובאמירת יהא שמיה רבא יש לומר מברך, קמ"ץ תחת הבי"ת ופת"ח מתחת לרי"ש. ולא מבורך בחולם. ואומר תשבחתא התי"ו הראשונה בחיריק ולא בשורוק.

ט. יש לומר בקדיש "לעלם ולעלמי עלמיא" עם ו’, וכן על הציבור לענות בתוספת ו’. וכן אנו אומרים בקדושת ובא לציון.

י. יש לומר בקדיש תיבת שמיה חסר י’. ויש שגורסים שמיה ביו"ד. וכן יש לומר בקדיש לעלם "ולעלמי". ויש גורסים ועלמי בלא למ"ד, כדי להשוות המניין לכ"ח אותיות. אבל הגירסא הנכונה היא "שמה" בלא יו"ד, ולעלמי בלמ"ד.

יא. הנוסח הנכון בקדיש תתקבל הוא: "תתקבל צלותנא ובעותנא עם צלותהון וכו’", כדי לכלול עצמנו עם כלל ישראל. ויש מבני תימן הנוהגים לומר צלותכון ובעותכון עם צלותיהון ובעותיהון דכל ישראל.

יב. יש לומר בקדיש שתתקבל "קדם אבונא דבשמיא ואמרו אמן", ולדלג תיבת וארעא. שהרי בתואר אבונא לא שייך להזכיר בו על הארץ, אלא אבינו שבשמים. וכן גירסת הרמב"ם, והרשב"א, ועוד. ומכל מקום אם אין השליח ציבור מסכים לשנות ממנהגו לומר אבונא דבשמיא וארעא, אין לעשות בשביל זה מחלוקת, ורק צריך להסביר בלשון רכה שעדיף לשנות הנוסח ולדלג תיבת וארעא.

יג. בעשרת ימי תשובה יש לסיים בקדיש תתקבל שאחר החזרה "עושה השלום". אבל בקדיש תתקבל שבתפילת ערבית אין צריך לומר השלום. וכן בשאר הקדישים. ומי ששכח לומר השלום אין בכך כלום, ורחמנא ליבא בעי.

יד. יש הנוהגים לומר בקדיש על ישראל "יהא לנא ולכון ולהון", אולם גם הנוהגים לומר "יהא לנא ולהון ולכון" יש להםעל מה שיסמוכו, והנח להם לישראל.

טו. העונה אמן יהא שמיה רבה, ושמע מציבור אחר שאומרים קדושה, ואם יסיים עד דאמירן בעלמא לא יוכל לענות קדוש קדוש עם הציבור, מוטב שיאמר עד ולעלמי עלמיא יתברך, בלבד, כדי שיוכל לענות קדושה עם הציבור, ושכר קדיש וקדושה בידו.

טז. המתפלל עם אשכנזים והוא בתוך י"ב חודש לאב או לאם, ואומר קדיש לע"נ אביו או אמו, אין לו לשנות מהנוסח המקובל אצלינו, הן באמירת בחייכון וביומכון וכו’ ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, והן אמירת יהא שלמא, ועל ישראל. אולם אם אומר קדיש יהא שלמא בבית כנסת של אשכנזים עם אחרים, רשאי לקצר בנוסח יהא שלמא, כפי מנהג נוסח האשכנזים, כדי שיסיים ואמרו אמן עם כולם. אך אין לו לשנות את מבטאו ולומר כמבטא אשכנזי, אלא כל עדה צריכה להחזיק במנהגה, ובמבטא המקובל אצל בני העדה מדורי דורות, מבטא שהחזיקו בו גדולי תורה וענקי הרוח מדורי דורות. ואף במבטא שם ה’ אין לשנות ולומר הדל"ת כמו חול"ם, אלא יש לומר בקמ"ץ שלנו.

יז. מי שנפטר אביו או אמו, אומר קדיש כל י"ב חודש, אך בשבוע הראשון של חודש השנים עשר פוסק מלומר קדיש במשך שבוע, וחוזר לומר קדיש עד סיום יום פקודת השנה.

יח. גם בשנה מעוברת נוהגים כנזכר, להפסיק לומר קדיש בשבוע הראשון של החודש השנים עשר, דאזלינן בזה בתר החודשים.

יט. מי שמת לו מת באדר שנה פשוטה, ושנה שאחריה היא שנה מעוברת, יש לומר קדיש במשך אחד עשר חודש רצופים עד טבת, ובשבוע הראשון של החודש השנים עשר יפסיק לומר קדיש, ויחזור לומר קדיש עד סוף השנים עשר חודש, כי בשנה הראשונה הולכים אחר החדשים ולא אחר תאריך הפטירה. ונוהגים לערוך אזכרה במלאת אחד עשר חודש לפטירה, ובסוף י"ב חודש, ובאופן הנ"ל אין צריך לחזור ולערוך אזכרה בסוף חודש הי"ג, שהוא יום הפטירה, בשנה הראשונה אין משמעות ליום הפטירה, אלא לחודשים. והמחמיר לערוך לימוד גם ביום הפטירה גם בשנה הראשונה, תבוא עליו ברכה.

כ. בכל שנה יש לומר קדיש בשבוע שחל בו היאר-צייט החל מתפילת ערבית של ערב שבת עד סיום יום הפטירה, והיינו מקדיש על ישראל שאחר במה מדליקין. ואם חל יום הפטירה בשבת, מתחילין מערבית של שבת הקודמת, ואומרים קדיש כל השבוע עד ערבית של מוצ"ש.