דיני ההפטרה, הנהגת הציבור בעת קריאת התורה

 

א. הנוהגים לומר פסוק "גואלינו ה’ צבאו-ת שמו קדוש ישראל" לאחר סיום קריאת ההפטרה, לפני הברכות, אין צורך למנוע מהם הפסוק, ואין לשונת מן המנהג, שהוא פסוק הבא לסיים בכי טוב ובדברי נחמיה הנביא.

ב. מי שנתחייב בברכת "הגומל", כגון שהיה חולה ג’ ימים ונתרפא, וכדומה, ועלה לעליית מפטיר, יברך ברכת הגומל אחר סיום ברכות ההפטרה.

ג. ספרדי שנקרא לעלות לתורה במנחה של תעניות ציבור אצל קהל אשכנזים, הנוהגים להפטיר, יעלה לספר תורה ויפטיר בברכות.

ד. כשאולם בית הכנסת גדול, ורוצים להשמיע את ההפטרה בתשעה באב דרך הרם-קול, וכן למנהג האשכנזים המפטירים בכל מנחה של תעניות ציבור, מעיקר הדין אין בזה כל מניעה, ואף היושבים בריחוק מקורא ההפטרה, ובלעדי הרם-קול לא יכולים לשמוע את ההפטרה, אינם חייבים להתקרב לתיבה לשמוע את קריאת ההפטרה מהמפטיר.

 

  

ה. מנהג הספרדים שהציבור יושב בעת קריאת התורה, ורק השליח ציבור והעולה לתורה צריכים לעמוד בעת הקריאה, וגם הנוהגים מבני אשכנז לעמוד בשעת הקריאה, מותר להם לשבת בין גברא לגברא.

ו. כיון שהתחיל הקורא לקרוא בספר תורה, אסור לספר בקול רם, אפילו בדבר תורה, ואפילו בין גברא לגברא נכון להחמיר שלא יקרא בקול רם אבל לגרוס וללמוד בלחש מותר. וכל שכן אם יש עשרה המקשיבים לקריאת התורה, וכל שכן במי שתורתו אומנותו. וכן אם קודם שנפתח הספר תורה מחזיר פניו ומראה עצמו שאינו רוצה לשמוע קריאת התורה, מותר. ומכל מקום הנכון הוא שבכל הפרשיות ראוי למדקדק בדבריו לכוין דעתו ולשמוע קריאת התורה מהשליח ציבור.

ז. אסור לאדם לצאת מבית הכנסת בעת שהספר תורה פתוח, אבל בין גברא לגברא, ויש שם עשרה בלעדיו, מותר לצאת. וכיון שהוצרך לצאת, אף שהפסיד חלק מהקריאה, אינו חייב לילך לבית כנסת אחר לשמוע את מה חיסר בקריאת הפרשה, שקריאת ספר תורה חובת ציבור היא ולא חובת יחיד.

ח. מה שיש נוהגים לחלק לקהל בבית הכנסת ארק וסוכריות, בשעת קריאת המוספין בספר תורה כשיש שמחה בבית הכנסת, יש למחות ביד הנוהגים כן. ויש להציע להם שידחו את הכיבודים הללו לאחר תפילת מוסף, לאחר שיעשו קידוש, ויחלקו עוגות לקהל.

ט. הנוהגים לומר "אמת תורתינו הקדושה" בסוף קריאת התורה, לפני שיברכו ברכה אחרונה, אין למחות בידם משום הפסק, יש להם על מה שיסמוכו, שהרי אין ההפסק אלא לאחר שכבר התחיל במצוות הקריאה. ומכל מקום טוב ונכון ליעצם בנחת שלא לאומרו.

י. בית כנסת שנהגו אצלם זה שנים רבות שחתן הבר-מצווה עולה לתורה לעליית שלישי, ולאחר שבירך ברכה אחרונה על קריאת התורה, עומד ודורש לפני הקהל, אם רוב הקהל מבקש להמשיך במנהג זה, יש להם על מה שיסמוכו. ונכון שבעת הדרשה יסגרו את הספר תורה, ולא יסתפקו בכיסוי הספר תורה במטפחת. ואם אפשר שהקהל יסכימו כולם מרצונם הטוב בלי שום מחלוקת שמכאן ולהבא חתן הבר- מצווה ידרוש לאחר סיום ברכות ההפטרה, כמנהג רוב בתי הכנסת בירושלים, עדיף יותר לעשות כן, ותבוא עליהם ברכת טוב.

יא. והוא הדין במקומות שנהגו שרב בית הכנסת דורש בפני הציבור בין גברא לגברא שיש להם על מה שיסמוכו. ויסגרו את הספר תורה בעת הדרשה, כמבואר. ומכל מקום נכון לשנות את המנהג בהסכמת הכל, ולקיים את הדרשה אחר ברכות ההפטרה כנזכר.

יב. קהילות שנהגו אחר שהעולה מברך ברכה אחרונה עומד הרב ומפרש את הפסוקים בלשון שהקהל מבין, בין גברא לגברא, יש להם על מה שיסמוכו במנהגם זה, שדוקא לעשות תקנה בדרך של חיוב ולתרגם את הפרשה בתרגום אונקלוס, בזה לא רצו חז"ל להנהיג כן, מה שאין כן באופן זה. ובעת שהרב מפרש הפסוקים נכון שיסגרו את הספר תורה, ולא יסתפקו בהנחת מטפחת על כתב הספר תורה.

יג. יש נוהגים שהרב דורש לפני הקהל בעינייני צדקה וכדומה, בעת שהוא עולה לספר תורה אחר קריאת התורה, קודם שיברך ברכה אחרונה, ואחר הדרשה מברך ברכה אחרונה על מה שקרא, אף על פי שיש להם על מה שיסמוכו, מכל מקום לכתחילה אין לנהוג כן, אלא נכון שהרב ידרוש אחר גמר קריאת התורה והברכה האחרונה, או לכל הפחות בין גברא לגברא.

יד. יש מקומות שנהגו לשורר לכבוד החתן העולה לתורה, או לכבוד בעלי ברית, וחתן בר-מצווה לפני עלייתם לתורה. ונכון לסגור את הספר תורה בעת השירה, אבל לא יאריכו בשירה, ולא יטריחו יותר מדאי על הציבור. וכבר פשט המנהג בכל המקומות לומר מי שברך לעולה לספר תורה, ולא חששו בזה להפסק. ויש המאריכים מאוד לחיי פלוני ולחיי פלוני וכו’, וגורמים לטורח ציבור, ואין לעשות כן.

טו. הנוהגים לקרוא את הפרשה בעל פה בלחש, בשעה שהשליח ציבור קורא מתוך הספר תורה, אין למונעם מטעם "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה", שיש להם על מה שיסמוכו. והוא הדין במי שרגיל לקרוא הפרשה מדי שנה בשנה, ובדרכו לבית הכנסת בשבת ויום טוב רוצה לשנן בעל פה את הפרשה להכינה לפני קריאתו בתורה, יש לו על מה לסמוך, שמאחר ואינו מוציא את הרבים ידי חובה בעת קריאה זו, אין להקפיד בזה משום דברים שבכתב אין אתה רשאי לאומרם בעל פה.

טז. יש נוהגים לעמוד בשעת קריאת "עשרת הדיברות" שבפרשת יתרו ובפרשת אתחנן, או בחג השבועות. ואין מנהג זה נכון על פי ההלכה, שכבר כתב הרמב"ם, שיש לחוש בזה פן יאמרו שדוקא תורה זו מן השמים ולא השאר חס ושלום, ונותנים יד לפושעים בזה. ויש למחות בנוהגים כן. ומכל שכן במקום שתלמידי חכמים הבקיאים בהלכה יושבים בעת הקריאה, שיש למחות במי שעומד משום יוהרא. וכן כתבו כמה אחרונים. ומה שכתבו באיזה פוסקים אחרונים להתיר בזה, נעלם מהם תשובת הרמב"ם הנ"ל. ומכל מקום יוצאי אשכנז הנוהגים לעמוד במשך כל זמן הקריאה, אין כל איסור במה שממשיכים לעמוד גם בעת קריאת עשרת הדיברות.

יז. אם העולה לקרוא בתורה בפרשת עשרת הדיברות הוא אביו או רבו, על הבן או על התלמיד לעמוד מיד עם עלותו לקרוא בספר תורה, לפני הברכה, שעל ידי כך ניכר הדבר שעמידתם אינם משום עשרת הדיברות דווקא, ובזה אין חשש.

יח. יחיד הנמצא בבית הכנסת שנוהגים בו שהקהל עומד בשעת קריאת עשרת הדיברות, ואין לאל ידו לשנות את מנהגם, יקדים לעמוד בתחילת קריאת הפרשה, או לכל הפחות יעמוד בתחילת קריאת העולה לספר תורה, שהוזמן לקרוא בעשרת הדיברות, כדי שלא יהיה יושב בין העומדים, וכמזלזל חס ושלום בקדושת עשרת הדיברות.

יט. ציבור שאומרים שירת הים ועשרת הדיברות בקול רם עם השליח ציבור יש למחות בידם. וראוי להעלות לספר תורה את חכם הקהל לשירה ולעשרת הדיברות.