הפסקה בין בציעה לנטילה,דיני בציעת הפת

 

א. מעיקר הדין מותר לדבר בין הנטילה לברכת המוציא, ומכל מקום טוב ונכון שלא לדבר כלל בין הנטילה להמוציא, בין בחול בין בשבת. ומכל מקום אם שמע קדיש או קדושה בין הנטילה להמוציא, או שמע איזו ברכה מחבירו, עונה אמן אחר הקדיש והברכה.

ב. נכון להיזהר היכא דאפשר שלא לשהות שיעור כדי הילוך כ"ב אמה בין הנטילה לברכת המוציא. וראוי להחמיר היכא דאפשר גם בשיעור כדי הליכת כ"ב אמה פסיעות גסות, ולא רק בשיעור הליכה עקב בצד גודל. אולם כשבני הבית רבים, מותר להמתין להם בסעודות שבת עד שהכל יטלו ידיהם, אף שעובר זמן בין הנטילה לברכת המוציא יותר מהשיעור הנ"ל. ומכל מקום יש לזרזם ליטול ידיהם בלא שום עיכוב.

ג. מעיקר הדין מותר להתעסק באיזה עסק קטן בין הנטילה לברכת המוציא, כגון ליתן צדקה לעני, או לראות השעה והמטבע, וכו’. ורק ממידת חסידות ראוי שלא להפסיק כלל בין הנטילה לברכה. ואם חושש שמא יטרד בעסקו, ויבוא לידי הפסק גדול והיסח הדעת, יברך המוציא ויטעם מהלחם, ואחר כך יתפנה לעסקו.

ד. מותר ליטול ידיים בריחוק מקום מחדר האוכל, ואין צריך להחמיר ליטול ידיים סמוך למקום אכילתו. ומה שכתב מרן בשולחן ערוך "וטוב ליזהר" בזה, אין זה מן הדין, אלא ממידת חסידות.

ה. והוא הדין בשבת וביום טוב שמותר לצאת אחר הקידוש למטבח או לחצר כדי ליטול ידיו לצורך הסעודה.

 

 

ו. יבצע ממקום שהפת נאפה יפה ביותר, ואם הפת נחרך קצת בעת האפייה מתחתיו, לא יחתוך מהחלק השרוף, אלא יחתוך מהחלק שנאפה יפה, כדי שהברכה תהיה על פת נאה.

ז. יחתוך מעט מהלחם, ויתחיל לברך, ואחר סיום הברכה יפריד החתיכה לגמרי מהפת. אך בשבת ויום טוב, לא יחתוך כלל קודם הברכה. ומכל מקום אם שכח וחתך מעט מהפת בשבת ויום טוב, לא הפסיד על ידי זה מצוות לחם משנה, שכל שאוחז בפרוסה ושאר הכיכר עולה עמו הוי כשלם. (ואם אין לו לחם משנה בשבת, יבצע על פרוסה).

ח. אם יש לו פת שלם מצווה מן המובחר לבצוע עליו גם בימות החול.

ט. לא יחתוך את הלחם בשעת הברכה עצמה, שאין לעסוק בשום דבר בעת שמברכים, אפיל תשמיש קל כזה.

י. יברך "המוציא לחם מן הארץ", ויתן ריווח בין לחם לבין "מן הארץ", ואם בירך מוציא לחם מן הארץ, יצא.

יא. לכתחילה יברך במקום הסעודה, אך בדיעבד אם בירך על הלחם במקו אחד, וטעם מהלחם, וממשיך בסעודתו במקום אחר, אין בזה קפידא.

יב. אחר שבירך המוציא יאכל מיד, ולא ידבר בין הברכה לטעימה. ואם שח יחזור לברך, אלא אם כן דיבר מעיניין הסעודה, כגון אם ביקש שיביאו לו מלח כדי לטבול בו הפת, או ליפתן וכו’. ולכתחילה לא יפסיק לדבר גם מעיניין הסעודה.

יג. לא יתחיל לברך קודם שיתפוס בידיו את הלחם, וטוב שיתן שתי ידיו על הפת בשעה שמברך. ונהגו לטבל הפת במלח.

יד. מי שיש לו בתי ידיים (כפפות) יסירן בעת שמברך המוציא.

טו. לאחר שבירך המוציא יאכל מיד, ולא יפסיק אפילו בשתיקה בין הברכה לטעימה. ולכן מה שיש נוהגים בשבת שאחר ברכת המוציא פורסים בסכין את כל הפת, להכינו לבציעה לכל המסובים, ורק אחר החיתוך טועמים מהלחם, אין נכון לנהוג כן לכתחילה.

טז. היו מסובין יחד, ונתכוונו לצאת ידי חובת ברכת המוציא בברכת הבוצע, אין לשומעים לענות "ברוך הוא ברוך שמו" אחר הזכרת ה’. וצריכים כל השומעים לשתוק עד שיטעמו מהפת, ולא יפסיקו בשיחה בין שמיעת הברכה לטעימה. ובדיעבד אם דיבר השומע קודם שיטעם הבוצע, חשיב הפסק וצריך לחזור ולברך. ואם אכל אחד מהמסובין, אף על פי שעדיין לא טעם המברך, יצאו כולם ידי חובתם, ולא הוי הפסק. ואם הבוצע הפסיק בדיבור אחר הברכה קודם הטעימה, והמסובים לא הפסיקו, אינם צריכים לחזור לברך.

יז. לכתחילה אין לדבר דברים בטלים עד שיבלע מהפת, ואם דיבר בעודו לועס, אין צריך לחזור, שכיון שכוונתו לאכילה ולא לטעימה, כל שהחיך נהנה מהפת שפיר דמי.

יח. אם בירך המוציא, וטרם שטעם מהמאכל שמע קדיש וקדושה, אין לו להפסיק לענות לקדיש ולקדושה בין הברכה לטעימה. ואם ענה אמן, בדיעבד לא יחזור לברך. ואם התחיל ללעוס, והחיך כבר נהנה מהפת, אף שעדיין לא בלע, יענה לקדיש וקדושה, שרק לדברים בטלים יש להחמיר לכתחילה שלא לדבר עד שיבלע. ואם בירך והתחיל ללעוס המאכל, והוא קרוב לבית הבליעה באופן שקשה לו לענות לקדיש ולקדושה, די בהרהור אמן בליבו, ויקשיב וישמע עניית הקדיש והקדושה, ויהיה שומע כעונה.

יט. המברך בברכת הנהנין או ברכת מצוות, וענה אמן אחר ברכת עצמו, יש אומרים דחשיב הפסק וצריך לחזור ולברך שנית. ויש חולקים שבדיעבד לא חשיב הפסק בכהאי גוונא, וכן עיקר לדינא. והוא הדין אם היו מסובין ובירך כל אחד לעצמו, וענה אמן על ברכת חבירו לפני שטעם, דבדיעבד לא חשיב הפסק.

כ. קודם שיאכל יתן מזון לפני בהמתו, שמזונותיה עליו, ואסור אפילו לטעום קודם שיתן המאכל לפני בהמתו, אבל בבהמה של אחרים מותר לאכול קודם שיתן לפניה לאכול. ומ"מ מותר לשתות קודם שיתן לבהמתו לשתות, ועל כל פנים אין צריך שיתן האוכל בפניהם, אלא די במה שציווה ליתן האוכל לפניהם. וכבר הזהיר מרן החיד"א, שיש לצוות ליתן מאכל לתרנגולים בכל בוקר, וכנודע ממעשה שאירע בימי האר"י ז"ל.