דין סעודה רביעית,דין ריצה והיתעמלות בשבת ועוד

 

א. גם הנשים חייבות בסעודה רביעית במוצאי שבת, ודינה כדין האיש לכל עניני שבת. וסגולה לנשים שלא תתקשנה בעת לידתן, שתאכלנה במוצאי שבת סעודת מלוה מלכה.

ב. נכון שלא להסיר את בגדי השבת עד אחר סעודה רביעית, וההולך לישון קודם חצות לילה, לא יאמר וידוי עד שיעבור חצות לילה, שעדיין יש קדושת שבת.

ג. אף על פי שמותר לעשות מלאכה קודם שיאכל סעודה רביעית, מכל מקום כתבו גורי האר"י ז"ל, שהנפש היתירה אינה הולכת לגמרי עד סעודת מוצאי שבת, ולכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל נפש, או בתורה, עד אחר שיסעור סעודת מוצאי שבת. ומיהו אם הדבר יגרום לו ביטול תורה, בודאי שאין לו להתבטל מלימודו עד שיאכל סעודה רביעית.

 

 

ד. נאמר בישעיה (נח, יג): "אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קודשי, וקראת לשבת עונג, לקדוש ה’ מכובד, וכבדתו מעשות דרכך, ממצוא חפצך ודבר דבר". מכאן למדו חז"ל, שצריך שיהא הילוך שבת בנחת ולא כהילוך ביום חול, ולכן אסור לרוץ בשבת, הן ריצה קלה והן ריצה רגילה, והן פסיעה גסה, אלא אם כן לדבר מצוה, כגון ללכת לבית הכנסת וכיוצא בזה. דכתיב, אחרי ה’ ילכו כאריה ישאג. [וגם עיוור אין לו לרוץ בשבת, אף שאין ריצתו גורמת לאיבוד מאור עיניו]. (ילקו"י ד/ב ו)

ה. מותר לרוץ לביהכ"נ בשבת כבר מעת שיוצא מביתו, ולא רק כשהוא מתקרב לביהכ"נ. ההולך בדרך וחושש שמא ירדו גשמים, מותר לו לרוץ, כדי שלא ירד עליו הגשם. וכן מותר ללכת מהר מפני כלב הרץ אחריו, וכדומה. (ילקו"י ד/ב ד)

ו. ההולך בדרך במקום שהולכות שם נשים בבגדי פריצות, מותר לו לרוץ או לפסוע פסיעה גסה אף בשבת. [כשאין לו דרך אחרת]. (ילקו"י ד/ב ד’)

ז. מותר לטייל בשבת אף אם כוונתו לשם בריאות. ולכן מותר לטייל גם אחר האכילה. אך צריך להיזהר שלא יצא מחוץ לעיר אלפיים אמה מהבית האחרון של העיר, או מגבול העירוב. וכן יזהר שלא לטלטל בעת הטיול איזה חפץ ברשות הרבים, במקומות שאין עירוב. ואף במקומות שיש עירוב ראוי להחמיר בזה. ועל כל פנים לא ירבה בטיול בשבת, כי לא ניתנו שבתות וימים טובים לעם ישראל אלא כדי שיעסקו בתורה.

ח. בחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם, מותר להם לרוץ בשבת. (ילקו"י ד/ב ה’)

ט. מותר לילדים לשחק במשחקי ריצה, מחבואים ותופסת, ולקפוץ בחבל. אך אסור לאפשר להם לשחק במשחקי חול כשעושים גומא, או עוברים על איסורים, אף אם הם איסורי דרבנן.

י. אסור לעשות בשבת תרגילי התעמלות, הן במכשירים המיוחדים לכך, והן בלעדיהם, כל שמגיע על ידי כך לידי הזעה, ומתכוין להזיע. ובאופן כזה נכון להחמיר גם שלא לסגור ולפתוח במהירות את כפות ידיו, כיון שהדבר ניכר שעושה כן להתעמלות. אבל כל שאינו מתכוין להזיע מעיקר הדין אין בזה איסור, ומכל מקום המחמיר על עצמו שלא להתעמל בשבת כלל, גם אם אינו מתכוין להזיע, תבוא עליו ברכה. שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא כדי שישראל יעסקו בהם בתורה. (ילקו"י ד/ב ו. ושבת כרך ד’ סימן שכז)

יא. אין שטים [או שוחים] על פני המים בשבת, שמא יעשה חבית של שיימין לשוט על פני המים. [ובבריכה העומדת ברשות הרבים אסור גם משום חשש שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות]. ובבריכה שבחצר אסור לשוט בה בשבת, מפני שכאשר המים נעקרים ויוצאים חוץ לבריכה דמי לנהר. ואם יש לבריכה שפה סביב מותר. דכיון שאפילו נעקרו המים השפה מחזרת אותם למקומם, הוה ליה ככלי וליכא למיגזר ביה שמא יעשה חבית של שיימין. ובאופן כזה אין לאסור השחייה משום התעמלות בשבת, אף אם בא לידי הזעה. ואמנם למעשה יש להורות להמנע מלרחוץ בכל בריכה בשבת, ובפרט בבגד ים, מכמה חששות.

יב. שחיה בים, או באגם ונהר, אסורה מעיקר ההלכה. אבל רחיצה בים או בנהר בלא שחיה, מותרת בשבת, וגם בזה ראוי ונכון להמנע מרחצה בים בשבת, אף שאינו שוחה.

יג. היה הולך והגיע לשלולית מים, יכול לדלגה ולקפוץ עליה, אפילו אם היא רחבה שאינו יכול להניח רגלו ראשונה קודם שיעקור השניה. ומוטב שידלג ממה שיקיפנה, מפני שמרבה בהילוך. ואסור לעבור בה שלא יבוא לידי סחיטה. (ילקו"י ד/ב סו)

 

 

יד. כל המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, או מטלטלו ד’ אמות ברשות הרבים, ועוקר ומניח, חייב משום מוציא. ולכן, אסור לצאת לרשות הרבים כאשר יש בידו או בכיסו איזה חפץ. וכיום בארץ ישראל התקינו ברוב המקומות עירוב בצורת הפתח, ורבים סומכים על עירוב זה להוציא מרשות לרשות, ולטלטל ד’ אמות ברשות הרבים. אולם ראוי ונכון לחוש לכתחילה לסברת החולקים, שסוברים ולזה לא יועיל העירוב, והחכם עיניו בראשו יניח את הטלית והמטפחת מער"ש בבית הכנסת, כדי שלא יצטרך לטלטל בשבת. או שילך לביהכ"נ בשחרית כשהוא מעוטף בטלית. (שם סו)

טו. היוצא בערב שבת לרשות הרבים, במקומות שאין בהם עירוב, והיה סבור שיש שהות בידיו, וקידש עליו היום, והיתה חבילתו על כתיפו, או כיסו בידו, והוא חפץ חשוב, אם יש עמו גוי יתננו לגוי. ואם לאו יתננו לקטן. ואם לאו ימשיך לילך וכל פחות מד’ אמות יעמוד לנוח, או יניח החפץ, ושוב יטלנו וילך פחות מד’ אמות. וכך יעשה עד שיגיע סמוך לביתו, ואז ישמיטנו מידו. וכן יוכל לעשות גם באופן שהחפץ נמצא בכיסו. ואם נמצא עמו חבר, עדיף שכל אחד יטלטל פחות מד’ אמות לסירוגין. ואם חושש מפני ליסטים וכדומה, ירוץ עם חבילתו עד ביתו, וזורקה שם כלאחר יד, שלא כדרך זריקה, וכגון מכתפיו ולאחריו. (ילקוט יוסף שבת כרך ב’ עמוד יח)

טז. ומי ששכח ויצא לרשות הרבים [במקומות שאין עירוב] עם כיפה בכיסו, אין לו ללבוש מיד את הכיפה, כדי שזה יהיה בדרך לבוש, שהרי על ידי לבישתו את הכיפה חשיב כהניח את החפץ, אלא ינהג כמו שנתבאר בסעיף הקודם. (ילקו"י ד/ב יט בהערה)

יז. הנוהגים להוציא ספרים או טלית בשבת על ידי קטן מרשות היחיד דרך רשות הרבים, לבית הכנסת, במקום שאין עירוב, אין למחות בידיהם, ובלבד שיהיה הדבר במקום שאין גוי מצוי, ולצורך מצוה בלבד. ולכתחילה יש להניח הספרים והטלית בבית הכנסת בערב שבת. ובמקום שיש עירוב כדת, אלא שהחרדים לדבר ה’ מחמירים על עצמם ואינם מוציאים דבר בשבת אפילו במקום שיש עירוב, ומכל מקום רשאים הם אף לכתחילה לתת לבניהם הקטנים סידור וחומש וטלית וכיוצא בזה, להביאם לבית הכנסת. וכן הנוהגים להוציא על ידי גוי דרך רשות הרבים, במקום מצוה, יש להם על מה שיסמוכו. (ילקו"י ד/ב יט)

יח. כל הוצאה שהיא דרך מלבוש, אין בה איסור הוצאה. ואפילו אם לובש ב’ בגדים זה על זה, ויוצא כך לרשות הרבים, במקומות שאין בהם עירוב, אין בזה איסור הוצאה. בין אם הוציא הבגד לצורך עצמו בין אם הוציא לצורך תבירו. ואף בשתי חגורות זו על זו, יש להקל בזה לדידן. והאשכנזים מחמירים שלא לצאת בשתי חגורות זה על זה אלא אם כן יש חגורה אחת על החולצה ואחת על החליפה, וכדומה. (ילקו"י ד/ב עמוד כ’)

יט. יש אומרים שמותר לצאת לרשות הרבים כשהוא חגור בגרטי"ל, והיינו בחגורה מיוחדת שיש הקושרים אותה על הבגד העליון לצורך התפילה. ויש חולקים.

כ. הלבוש בשני כובעים זה על זה, כגון כיפה ועליה מגבעת, מותר לו לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, אף במקומות שאין בהם עירוב, מאחר שהוא דרך לבישה. אולם יש להיזהר שלא ללכת חבוש בכיפה מתחת למגבעת, אם אין המגבעת מהודקת יפה לראשו, דיש לחוש שמא הכיפה תיפול, ויבא לטלטלה ברשות הרבים. (ילקו"י ד/ב כב)