קטן היודע לנענע לולב,לולב ביום הראשון

 

 

א. קטן היודע לנענע, להוליך ולהביא, להעלות ולהוריד, אביו קונה לו לולב, ואין צריך שידע הקטן לנענע כסדר שבש"ע או על פי דעת המקובלים.

ב. מצוה לחנך את הקטנים במצות לולב, אף בחול המועד דהוי מדרבנן.

ג. מצוה שהוא מחנך בה את בניו, לכתחילה יש לעשותה בשלימות, בסוכה כשרה כדת, לולב ואתרוג כשרים, וכדומה.

 

 

 

 

ד. מצות עשה מן התורה שיטול כל איש מישראל ארבעה מינים בחג הסוכות, ומצות לולב ומיניו אינה נוהגת מן התורה, אלא ביום ראשון של חג הסוכות, ככתוב: "ולקחתם לכם ביום הראשון". אלא שבמקדש היתה המצוה נוהגת כל שבעה, ככתוב ושמחתם לפני ה’ אלהיכם "שבעת ימים". ואחר החורבן תיקנו חז"ל שיהיו הלולב ומיניו ניטלים בכל שבעת הימים, אף מחוץ למקדש. אך בהיות שאין זה אלא מדרבנן, הקילו חז"ל שיוכל לצאת ידי חובה בלולב או באתרוג חסר, וכן בלולב או באתרוג שאול, ואין צריך שיהיה שלו לגמרי. ויש נוהגים לילך אצל הכותל המערבי לנענע הלולב בלי ברכה, לצאת ידי חובה אליבא דהרמב"ם הסובר שבירושלים מצוה מהתורה כל שבעה. אך אין מברכים על הלולב אלא פעם אחת ביום, אף אם נוטלו כמה פעמים.

ה. כל הזהיר במצוה זו, זוכה לחיי העולם הזה והעולם הבא, וזוכה לבנים צדיקים שיש להם לב בתורה. והעושה מצוה זו כתקנה יש לו תועלת גדולה לנפשו ולגופו, וניצול הוא וכל אנשי ביתו מכל צרה ומכל גזירה רעה.

ו. ראוי לכל אחד לזכות את שכניו וקרוביו במצוה יקרה זו, ואם רואה אדם את חבירו שהגיע לבית הכנסת ואין לו ד’ המינים, יזכה אותו במצוה יקרה זו, אחר שהוא עצמו יצא ידי חובה.

ז. כבר נתבאר שאתרוג שניטלה פיטמתו או עוקצו יש מכשירים לצאת בו ידי חובה בחול המועד, ובמקום צורך יש לסמוך עליהם.

ח. כשחל יום ראשון של חג סוכות בשבת, וכל שכן אחד מימי חול המועד סוכות שחל בשבת, אין הלולב ומיניו נטלים, גזרה שמא יעביר הלולב ומיניו משום מוקצה, ואפילו לצורך מקומו של הלולב, אבל מותר לטלטל האתרוג, שהוא ראוי לברך עליו (הנותן ריח טוב בפירות) ולהריח בו, הואיל ובשבת אינו ראוי לצאת בו ידי חובה. אבל בשאר ימים של חול המועד, אין להריח באתרוג, מפני הספק שיש אם לברך עליו.

ט. נאמר בתורה, ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות, וערבי נחל. ופירשו חז"ל (סוכה כז: כט:) ולקחתם "לכם" משלכם. שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של החג, בלולב של חבירו, והוא הדין לכל ארבעת המינים. אבל אם נתנו לו במתנה יצא, אבל בשאלה או בשכירות לא יצא. וכן אם הונח אצלו לולב או אתרוג בתור משכון על הלואתו אינו יכול לצאת בו ידי חובה.

י. מצות לקיחה היא על כל אחד ואחד מישראל. ואף על פי שאפשר לצאת ידי חובה בלולב של חבירו, כשנותנו לו במתנה, ואפילו במתנה על מנת להחזיר (כמו שיתבאר להלן), מכל מקום הירא את דבר ה’ וחפץ מאד במצוותיו לעשותן מן המובחר, ראוי לו לקנות לולב ואתרוג לעצמו, כדי לקיים המצוה כתיקנה, בעשיית כל הנענועים כהלכתן ובהקפה עם הציבור עם הלולב. ועוד כי רוב העולם אינם יודעים כיום להקנות במתנה גמורה לחבריהם. ומה שיש קונים הקמת ספר תורה או פתיחת ההיכל בדמים מרובים, ואילו לולב אין לוקחים, ויוצאים בלולב של אחר, הא ודאי לאו שפיר עבדי, דעושים עיקר טפל וטפל עיקר. [ארחות יושר].

יא. על פי המקובלים אין ראוי לברך על האתרוג שלוקחו בחינם, שהקליפות (טומאה) יונקות מאותן מצוות הבאות לאדם בחינם.

יב. אם נתן לו חבירו הלולב במתנה על מנת שיחזירהו לו, הרי זה יוצא ידי חובתו, ומחזירו, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. והלוקח לולב מחבירו במתנה ביום הראשון, אין צריך להניח הלולב מידו לאחר משיכתו והגבהתו, ואחר כך לחזור וליטלו לשם מצוה, שקנייתו מחבירו על-ידי משיכה ויציאתו ידי חובה, נעשים בבת אחת. וכן פשט המנהג. ואין מעשה הזכייה נחשב להפסק בין הברכה למצוה, שהזכייה היא רגע כמימריה, ולא הוי הפסק, ובפרט דחשיב הפסק מהענין. (יבי"א ה/ד סק"ב)

יג. המקבל מחבירו לולב במתנה על מנת להחזיר, צריך שיקיים תנאו, ולהחזיר הלולב לבעליו, ואם לא החזירו, לא יצא. ואפילו נאנס מידו, ואפילו נתן לו דמיו, לא יצא. וכן אם החזירו לאחר זמן מצותו, לא יצא, שבודאי היתה דעתו של הנותן שיחזירהו לו כדי שיוכל לצאת בו ידי חובה. ואפילו אם הנותן יצא בו ידי חובתו, צריך שיחזירהו אליו לפני הנענועים שבהלל וההקפה, כדי שיוכל לנענע ולהקיף עם הציבור. ויש אומרים שאף בדיעבד אם החזירו לאחר הנענועים לא יצא, וטוב שיחזור ויטלנו (במתנה על מנת להחזיר) בלי ברכה.

יד. הנותן לחבירו לולב במתנה סתם, הרי הוא כאילו אמר לו, על מנת שתחזירהו לי, שמסתמא על דעת כן נתנו לו, אלא אם כן יש לו לולב אחר עם יתר המינים.

טו. אם המקבל לולב מחבירו במתנה על מנת להחזיר, נתנו לאחר במתנה על מנת להחזיר, והאחר החזירו לבעליו, יצאו ידי חובתם, ואף לכתחילה מותר לעשות כן.

טז. כשם שאין אדם יוצא ידי חובה בלולבו של חבירו כשנתן לו בתורת שאלה, כך אינו יוצא ידי חובה בלולבו של חבירו שלא מדעת חבירו, ואין אומרים בזה "ניחא ליה לאיניש דליעבד מצוה בממוניה" שמכיון שצריך "לכם" שיהא שלו ממש, הרי זה כלולב השאול, שאין יוצאים בו ידי חובה. ורק בשאר ימי החג שיוצאים ידי חובה בשאול, מותר ליקח לולב של חבירו שלא מדעתו, דמסתמא ניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה, אלא אם כן הוא ידוע שמקפיד מאד שלא תיסדק התיומת של הלולב, וכיוצא בזה.

יז. אם אין האיש בביתו ביום טוב, ונתנה אשתו את לולבו לאחד מאוהביו במתנה על מנת להחזיר, אינו יוצא בו ידי חובה. ואם עבר ובירך עליו ונטלו, נכון שיחזור ויטול לולב אחר שינתן לו במתנה כדת, אך לא יחזור לברך.

יח. יש אומרים שאם קנה אתרוג ולולב ומשך אותם ולא שילם דמיהם למוכר, אינו יוצא ידי חובה מן התורה ביום הראשון, לכן יש להזהר ולפרוע דמיהם לפני החג. ויש חולקים וסוברים שאף בקנין של משיכה יוצאים ידי חובה מן התורה, ולכתחילה נכון לחוש לדברי המחמירים, ולפרוע המעות לפני החג, אך אין זה אלא ממידת חסידות. אבל הלוקח מחבירו במתנה קונה במשיכה ויוצא בו ידי חובה מן התורה. ויש אומרים שאף במכר אם זקף עליו המעות במלוה, הוי כנתינת מעות. ומיהו צריך שיקנה מידו בחליפין שמתחייב לו דמי החפץ.

יט. נכון שהזוכה בלולב של חבירו במתנה על מנת להחזיר, יגביה הלולב ומיניו והאתרוג לכל הפחות "טפח".