תורה ח-המשך

תורה ח' – (המשך)- ראיתי והנה מנורת זהב כֻּלָהּ וְגלָּהּ על ראשה וכו':(זכריה ד' והוא הפטרת שבת חנוכה) - ה - והנה כשמתאנח, ממשיך רוח החיים אל החסרון שמתאנח עליו ומשלים אותו...

4 דק' קריאה

מערכת ברסלב ישראל

פורסם בתאריך 07.04.21

תורה ח – (המשך)
 
ראיתי והנה מנורת זהב כֻּלָהּ וְגלָּהּ על ראשה וכו’:
(זכריה ד’ והוא הפטרת שבת חנוכה)
 
 
ה
 
והנה כשמתאנח, ממשיך רוח החיים אל החסרון שמתאנח עליו ומשלים אותו. אך להתגרות ברשעים אי אפשר, כי כשמתגרה בהרשע, והוא מתאנח, וממשיך הרוח מהרב שלו, דקליפה, והרוח שלו גדול בשעתו, ועל כן: כל צורריו יפיח בהם כנ"ל, ויוכל להזיק לו חס ושלם. ועל כן לאו כל אדם יכול להתגרות ברשעים, אם לא מי שהוא צדיק גמור. וצדיק גמור הוא כשהוא בבחינת (משלי י"ב): לא יאונה לצדיק כל אָוֶן, דהיינו שכבר גרש וביטל כל הרע שלו, עד שבטוח שלא יארע לו שום מכשול עבירה:
 
והעניין כי יש ד’ יסודות: אש, רוח, מים, עפר. ולמעלה בשרשם הם ד’ אותיות הוי"ה , ולמטה הם מעורבים טוב ורע. והצדיק גמור, שהבדיל והפריש הרע מן הטוב לגמרי, עד שלא נשאר לו שום רע מאחד מארבעה יסודות הנ"ל, שהם כלל המידות כידוע, וכשהוא בבחינת זו, מותר להתגרות ברשעים:
 
והעניין – כי כל רשע ההכרח שיהיה לו צינור, שיקבל דרך שם הרוח שלו להשלים החסרון. והצינור הוא, דרך המידה רעה מד’ יסודות שהמשיך והגביר, הוא הדרך והצינור שמקבל דרך שם הרוח חיים שלו להשלים חסרונו. וכשהצדיק רוצה להשפילו, הוא מוכרח לירד להמידה רעה ההיא, שהגביר עליו הרשע, להכניעה ולקלקל הצינור ההוא של הרשע, שמקבל משם החיות שלו.
 
ועל כן מוכרח שיהיה זה הצדיק צדיק גמור, שאין בו שום רע, למען לא יהיה כח להרוח סערה, שהוא הרוח חיים של הרשע, לשלום ולהזיק חס ושלום להצדיק, בעת שיורד להמידה רעה של הרשע לקלקלה, כי אין להרע שום תפיסה ואחיזה בהצדיק גמור, ואין לו מקום לאחוז בו. (וגם מהמידה רעה בעצמה שיורד להכניעה, אין לו שום תפיסה חס ושלום, רק מה שיורד לתוכה, הוא להכניעה ולהשפילה, בבחינת (בראשית י"ג): ויעל אברם ממצרים):
 
וזהו (תהלים קמ"ז): מ’שפיל ר’שעים ע’די א’רץ, ראשי תיבות: א’ש ר’וח מ’ים ע’פר. שהם כל הארבע יסודות, שהם כלל כל המידות, שצריכין לבררם בבירור גמור, עד שלא יהיה בו שום אחיזה משום רע שבשום מידה מהארבעה יסודות הנ"ל, ואזי הוא צדיק גמור כנ"ל. ואז דייקא, כשמבדיל הרע מד’ יסודות: א’ש, ר’וח, מ’ים, ע’פר, אזי הוא: מ’שפיל ר’שעים ע’די א’רץ, כנ"ל. מה שאין כן צדיק שאינו גמור, אף שאין לו שום עבירה, אעפ"כ עדיין לא הבדיל הרע לגמרי, והרע עדיין בכח. ועל כן אסור לו להתגרות ברשעים, כי יש מקום להרע לאחוז בו, ויוכל להזיק לו, חס ושלום, האריכת רוח של הרשע שהוא גדול בשעתו בבחינת רוח סערה כנ"ל:
 
וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ז’ ע"ב): והכתיב (תהלים לז): אל תתחר במרעים? מי שלבו נוקפו אומר כן, פירש רש"י: הירא מעבירות שבידו – שבידו דייקא. זהו שאמרנו, כי באמת אין לו שום עבירה, רק שהוא ירא עדיין מעבירות שבידו וכחו לעשות, כי הרע עדיין בכח, כי לא זכה עדיין לבחינת: לא יאונה לצדיק כל אָוֶן, ואינו בטוח עדיין שלא יארע לו מכשול עבירה חס ושלום, ועל כן אסור לו להתגרות ברשעים כנ"ל. וזהו (חבקוק א’): תחריש כבלע רשע צדיק ממנו, ואמרו רבותינו ז"ל (ב"מ ע"א): צדיק ממנו בולע. בולע דייקא, כי הוא בולע אותו ממש באריכת הרוח שלו שהוא גדול בשעתו. אבל צדיק גמור אינו בולע, כי אין לבו נוקפו מחשש מכשול עבירה כנ"ל, כי כבר ביטל הרע לגמרי מכל המידות והתאוות של כל הד’ יסודות. ועל כן זה הצדיק גמור וכל הנלווים אליו, מותרים להתגרות ברשעים. כי זה הצדיק יכול לירד לתוך כל הצינורות של כל המידות רעות שלהם שהגבירו על עצמם, ולשברם ולבטלם, ועל ידי זה הוא משפיל רשעים עדי ארץ כנ"ל:
 
ו
 
ולבוא לזה, להפריש ולהבדיל ולבטל הרע מהטוב, הוא ע"י תורה ותפילה. ולימוד התורה יהיה ללוּן לעומקה של הלכה, היינו ללמוד פוסקים. כי יש בהתורה אחיזת הטוב והרע, שנאחזין מבחינת איסור והיתר, טמא וטהור, כשר ופסול, שיש בהתורה. וכל זמן שאינו מברר ההלכה, הוא מעורב טוב ורע. ועל כן אינו יכול להפריש ולבטל הרע מהטוב, והוא בבחינת (משלי י"א): ודורש רעה תבואנו. עד אשר הוא מעיין ומברר הפסק הלכה, ומברר האסור והמותר וכו’, דהיינו ע"י ליסוד פוסקים, אזי מפריש הטוב מהרע. אך לזכות לזה השכל, שיוכל ללון לעומקה של הלכה, הוא ע"י תפילה, כי משם נמשך השכל:
 
ז
 
והעניין, כמו שכתוב בתיקוני זוהר (תיקון י"ד דף כ"ט ע"ב): גן – דא אורייתא, כי התורה נקראת גן. ונשמות ישראל המעיינים ומבינים בהתורה, הם בחינת עשבין ודשאין דאיתרביאו בגן. ומאין הם גדלים, הוא ממעיין, דא חוכמה, כמו שכתוב (ש"ה ד’): מעין גנים. ומהיכן מקבלין החוכמה והשכל, שהוא בחינת המעיין, הוא מהתפילה, כמו שכתוב (יואל ד’): ומעיין מבית ה’ יצא, הוא התפילה, כמ"ש (ישעיה נ"ו): כי ביתי בית תפילה. והוא בחינת מביא מכח אל הפועל, כי תפילה הוא בחינת חידוש העולם, כי תפילה הוא שמאמין שיש מחדש, אשר בידו לעשות כרצונו לשנות הטבע. והוא בחינות בריאה בכח, כמ"ש (תהלים ק"ד): כולם בחכמה עשית – שהוא בחינת התפילה שמשם יוצא מעיין החוכמה כנ"ל. והתורה היא בחינת בריאה בפועל, כמו שכתוב (משלי ח’): ואהיה אצלו אָמוֹן – אוֹמֵן, לשון פועל.
 
כי בהתורה נברא העולם, וכשמתפלל על איזה דבר, הוא בחינת חידוש העולם, והוא בחינת בריאה בכח, והוא בחינת התעוררות החוכמה שהוא בתפילה כנ"ל, ומעיין מבית ה’ יצא – זה התפילה, כי שם נתעורר החוכמה כנ"ל, ומשם נמשך המעיין הוא החוכמה אל התורה. ושם יוצא אל הפועל, כמו שכתוב (משלי ב’): מפיו דעת ותבונה. כי בהתורה הוא התגלות החוכמה, וע"י זה נעשה מעיין גנים, שהמעיין משקה הגן, וע"י זה אתרביאו עשבין ודשאין כנ"ל: וזהו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ל"ב ע"ב): המֵעַיֵּן בתפילתו בא לידי כאב לב וכו’, שנאמר (משלי י"ג): תוחלת ממושכה מחלה לב. מאי תקנתיה (מה תיקונו), יעסוק בתורה, שנאמר (שם): ועץ חיים תאווה באה. זהו שאמרנו, כי בהתפילה עדיין הוא בכח, ואינו יוצא אל הפועל, עד שבא אל התורה, שהיא בחינת בריאה בפועל, ואזי נעשה בקשתו, ע"י שיוצא מכח אל הפועל:

כתבו לנו מה דעתכם!

תודה על תגובתך!

התגובה תתפרסם לאחר אישור

הוספת תגובה